ביהמ”ש קבע כי לבעל חלק משווי עליית ערך דירה בבעלות האישה

 

בתמ”ש (ב”ש) 43199-06-11 פלוני נ’ אלמונית, במסגרת תביעה לסעד הצהרתי שהגיש בעל, קבע ביהמ”ש (כב’ השופט א’ גביזון) כי לבעל חלק בעליית ערך הנכס של דירה שהינה בבעלות האישה בלבד ( נכס חיצוני), ויש לחלק את שווי ההשבחה בין הצדדים.

רקע:

מדובר בנישואים שניים של הצדדים, שערכו קודם לנישואיהם הסכם ממון בו נאמר כי כל צד הינו הבעלים של הרכוש הרשום על שמו. בתביעה מבקש הבעל מביהמ”ש, בין היתר לקבוע כי כל הרכוש שנרכש במהלך הנישואין יאוזן, לרבות איזון שוויו הנוכחי של הבית ע”ש הנתבעת, אשר שמש למגורי הצדדים, בהפחתת שוויו במועד נישואי הצדדים.

טענות התובע:

התובע טוען כי השקיע סך של 307,626 ₪ בשיפוץ והרחבת הבית, והעביר 

את כל חסכונותיו לשם שיפוץ והרחבת בית המגורים.

כן נטען כי הצדדים לא פעלו בהתאם להוראות הסכם הממון,  ועל כן הוא אינו רלונטי עוד. כך למשל, התובע רכש את המטלטלין לבית.    

טענת  הנתבעת:

האישה טוענת כי ההרחבה והשיפוץ נעשו ביוזמתו של התובע על מנת 

לאפשר לילדיו לגור עימם בבית המגורים, אולם בסופו של דבר בחרו ילדיו 

של התובע להמשיך ולהתגורר בבית התובע.

כל אחד מהצדדים נטל הלוואה בסך של 150,000 ₪ לשם שיפוץ בית 

המגורים, ולא מעבר לכך.

מאחר ובית המגורים רשום על שמה, ולאור הוראות הסכם הממון, אין 

לחלק את שווי הבית בין הצדדים.

 לגבי המטלטלין נטען כי אלו נרכשו במשותף.

ביהמ”ש פסק:

ביהמ”ש בחן את הוראות ההסכם וקבע כי הצדדים אכן התכונוו שלא לאזן נכסים הרשומים ע”ש אחד מהם, אולם לא נעשתה כל התיחסות בהסכם לנושא השבחת הנכסים במהלך הנישואין.

השיפוצים שנעשו היו בסכום ניכר, כאשר בשום שלב התובע לא ויתר על השקעתו זו או טען שהיא לא ברת איזון. השבחה שכזו של בית המגורים נחשבת כנכס בר איזון ועל כן, על  מנת להחריגה ממצבת הנכסים ברי האיזון-  יש לעשות כן באופן מפורש- מה שלא נעשה כאן.

לכן נקבע כי השבחת בית המגורים הנובעת מן השיפוצים שנערכו בו , היא רכוש בר איזון.

ביהמ”ש דחה תביעת בעל להכרתו כבעל מחצית מדירת מגורים שרכשה אשתו טרם הנישואין

 

בתמ”ש  32006-04-12 י”ק נ’ ח”ק דחה ביהמ”ש לענייני משפחה בירושלים ( כב’ השופטת בן דור ליבל) תביעה של בעל,  לבעלות במחצית דירה אותה רכשה אשתו מספר חודשים טרם היכרותם, הרשומה על שמה בלבד, בה גרו החל ממועד נישואיהם ועד פרידתם.

 רקע:

 מספר חודשים טרם היכרות הצדדים (מדובר בצדדים חרדים שנשאו בשידוך) רכשה האישה דירת מגורים, בין היתר ע”י כספים שקבלה לאחר גירושיה, כאשר הוריה נשאו במשכנתא. הדירה עצמה נרשמה על שם האישה במהלך הנישואין, והצדדים גרו בה יחד ושלמו יחד את הוצאות אחזקתה. הצדדים התגרשו, והבעל הגיש תביעה רכושית בה ביקש להיות מוכר כבעלים של מחצית מהרכוש, לרבות הדירה.

טענות התובע:

 התובע טוען כי היתה בין הצדדים כונת שיתוף, לפיה הדירה שייכת לשניהם בחלקים שווים, ולטענתו האישה אף אמרה לו כך.

כן נטען על ידו כי במסגרת האירוסים, הבטיחו הורי האישה כי הדירה תהיה של שניהם, במסגרת עזרתם במימון מדור.

כן טען כי הינו זכאי לחלק מהדירה גם לאור השתתפותו בעלות שיפוץ ובהוצאות אחזקת הבית בזמן מגורי הצדדים בדירה.

טענות האישה:

 לא היתה כל כוונה לשתף את הבעל בדירה, לכן הרישום נעשה על שמה בלבד, מה גם שלטענתה, נישואיהם היו מעורערים מההתחלה.

כמו כן, נטען כי השיפוץ שנעשה היה בסכום מזערי יחסית לשווי הדירה ועל כן אין לו משמעות.  למעשה, למעט השתתפות בשיפוץ שאינו מסיבי, ובהוצאות אחזקת הבית- לא שילם הבעל דבר עבור הדירה.

על כן, האישה מבקשת לדחות התביעה, בכל הנוגע לבעלות הבעל בדירה.

 ביהמ”ש פסק:

ביחס להבטחת ההורים, הרי שאלו הבטיחו לרכוש לצדדים דירה- הבטחה שלא מומשה בסופי של יום, אולם ברור כי אלו לא התכוונו לתת לבעל את דירת האישה.

ביחס לכוונת שיתוף נקבע  כי הבעל לא הצליח להוכיח כוונה זו, ובשים לב כי אכן היו בחייהם משברים רבים, והאישה לא שנתה הרישום.

כן נטען כי השיפוץ היה בעלות נמוכה יחסית לשווי הדירה ואין בו, או בהשתתפות בהוצאות אחזקת הבית – כדי ליתן לבעל חלק כלשהו בדירה.

על כן,דחה ביהמ”ש את התביעה בכל הנוגע לבעלות הבעל בדירה.

ביהמ”ש העליון קבע: אין להבדיל בין פנסיה המתקבלת בגיל פרישה לפנסיה המתקבלת בעת פרישה מוקדמת ועד גיל הפרישה, ביחס לאיזון משאבים

בבע”מ 3415/13  דחה ביהמ”ש  העליון ( כב’ השופט ניל הנדל) בקשת רשות ערעור שהגיש בעל, וקבע כי בין אם מדובר בפנסיה שקיבל צד בגיל  הפרישה ובין אם עסקינן בפנסיה לאור פרישה מוקדמת- אין כל הבדל בחלוקתה במסגרת איזון המשאבים, ככל שזו נצברה במהלך הנישואין.

רקע:

 האישה הגישה תביעה רכושית לביהמ”ש לעניני משפחה, אשר קבע חלוקה שוה בכלל רכוש הצדדים עד למועד הקובע, לרבות מענקי פרישה מוקדמת שקיבל הבעל. כן נקבע כי חובות הימורים של הבעל יכוסו ע”י הבעל בלבד.

כל אחד מהצדדים הגיש ערעורים לביהמ”ש המחוזי, ושניהם נדחו. כעת, הגיש הבעל בקשת רשות ערעור זו, הן ביחס לחלוקת מענק הפנסיה והן ביחס לחוב ההימורים.

טענות המבקש:

 ביחס לחובות נטען כי לא היה מקום לראות בחובות שנצברו כחובותיו האישיים בלבד. ביחס למענק נטען כי יש להבחין בין זכויות פנסיוניות שנכללות באיזון משאבים לבין גמול פרישה ו/או זכות פנסיונית  המוענקים בפרישה מוקדמת, שהם בגדר היוון שכר עבודה עד לגיל פרישה.

ביהמ”ש פסק:

 ביחס לחובות נקבע כי אין להתערב בממצא עובדתי של ביהמ”ש קמא, מה גם שהוכח כי מדובר בחובות שצבר המבקש בהימורים, ואין לאישה קשר אליהם. 

ביחס למענק הפרישה נקבע כי  חוק יחסי ממון קובע כי זכויות פנסיוניות נכללות בחלוקת הרכוש בין בני זוג- לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, ופיצויי פרישה.

אין זה נכון להבדיל בין פנסיה שמקבל אדם בהגיעו לגיל פרישה לבין פנסיה שמקבל אדם בעת פרישה מוקדמת ועד גיל הפרישה, לאור לשון החוק והפסיקה.

על כן, ביהמ”ש דחה את בקשת רשות הערעור, אף ללא קבלת תגובת המשיבה.

דחית ערעור בנוגע לבעלות בדירה הרשומה ע”ש האישה בלבד

בעמ”ש 37372-06-12 דחה ביהמ”ש המחוזי בירושלים ( כב’ השופטים , כרמי מוסק ומשה בר-עם ) ערעור שהוגש על פס”ד של ביהמ”ש לענייני משפחה, אשר קבע כי קיים שיתוף בדירה הרשומה ע”ש האישה בלבד, אף שהצדדים לא גרו בה יחדיו.

 

 

רקע:

 הצדדים, רכשו במהלך נישואיהם דירה, בה  לא גרו יחד בסופו של יום, עקב פרידתם. ביהמ”ש קמא קבע כי מקורות המימון לרכישת הבית ושיפוצה הגיעו מחשבון הבנק של חברה אשר נאמניה הם המערערת והמשיב. מאחר והאישה לא הצליחה לסתור את זכותו של הבעל בכספים אלו- נקבע כי הדירה הינה משותפת. האישה משיגה על קביעה זו, ועל כן הוגש הערעור דנן.

 טענות המערערת:

 רכישת הבית מומנה אך ורק מכספה שלה, ועל כן הוא נרשם על שמה בלבד. הכספים שהוכנסו לחשבון הנאמנות שייכים לה בלבד והעברתם דרך חשבון הנאמנות הינה אקראית. כן נטען כי הבית לא נרכש לצרכי מגורים, והצדדים לא התגוררו כלל במהלך נישואיהם.

 טענות המשיב:

 הבעל טוען כי הבית נרכש ממקורותיהם המשותפים של בני הזוג, לשם מגוריהם המשותפים, ועל כן הוא שייך לשניהם בחלקים שווים, חרף הרישום בפועל, כאמור בפס”ד.

 

ביהמ”ש פסק:

 מהעובדות בתיק עולה כי הצדדים רכשו את הבית כ-18 שנה לאחר נישואיהם, מתוך כוונה להעתיק את מגורי המשפחה אליו –  כוונה שלא יצאה לפועל לאור פרידתם. כמו כן, הכספים ששימשו לרכישת הבית הגיעו מחשבון נאמנות ששני בני הזוג היו נהנים משותפים בו.

ביחס לרישום, נקבע כי אין להסיק מכך שהמשיב לא דאג לרשום עצמו כבעלים – משום ויתור על זכויותיו, שכן ניתן לקבוע שיתוף בנכס גם ללא מסמך בכתב.

 על כן, נדחה הערעור, והמערערת חויבה להעביר למשיב את הפיקדון שהופקד בתיק.