האופנים בהם ניתן לערוך צוואה

 

חוק הירושה קובע מספר אופנים שונים בהם האדם יכול להוריש את עזבונו באמצעות צוואה, כפי שנסקור בקצרה להלן:

 

צורה ראשונה של עריכת צוואה- בכתב יד

ע”פ סעיף 19 לחוק הירושה, צוואה בכתב יד תיכתב כולה ביד המצווה, תישא תאריך כתוב בידו ותיחתם בידו.

 

צורה שנייה של עריכת צוואה – עם עדים

סעיף 20 לחוק הירושה קובע כי על צוואה בעדים להיות בכתב(לא בהכרח כתב יד), ולציין תאריך. המצוה יחתום עליה בכתב ידו בפני שני עדים, לאחר שהצהיר בפניהם כי זו צוואתו.

על העדים לאשר באותו מעמד כי המצווה הצהיר בפניהם וחתם כאמור, ולחתום על כך בכתב ידיהם, באותו מעמד.

חל איסור על העדים להיות זוכים ע”פ הצוואה.

 

צורה שלישית של עריכת צוואה- בפני רשות:

ע”פ סעיף 22 לחוק הירושה, ניתן לערוך צוואה בפני רשות. רשות מוגדרת  כשופט, רשם לענייני ירושה, רשם בית משפט או חבר בי”ד דתי.

אופן עריכת הצוואה יכול להיות כך שהמצווה יאמר בע”פ את דבריו בפני אחד מהאנשים הנ”ל, והם יכתבו את דבריו, או שהוא יגיש להם את צוואתו הכתובה. 

בהנחה והדברים נמסרו בע”פ, על הרשות להקריא למצווה את דברי הצוואה כפי שנרשמו על ידו, ועל המצוה להצהיר כי זו צוואתו. לאחר מכן יש צורך כי הרשות יאשר לפני המצווה כי הוא הוקראה לו וכי הוא הצהיר כך.

באם הצוואה נכתבה ע”י הרשות בשפה שהמצווה אינו מבין, יש צורך במתורגמן שיתרגם לו את לשון הצוואה, ויש צורך להוסיף לצוואה עובדת תרגום זה.    

 

צורה רביעית של עשיית צוואה- בעל פה:

סעיף 23 לחוק הירושה קובע כי שכיב מרע, היינו אדם העומד למות בקרוב מאוד, וכן מי שרואה עצמו , בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי לצוות בע”פ את צוואתו לשני עדים אשר מבינים את שפתו .

אולם, יש צורך כי דברי המצווה, יום עריכת הצוואה והנסיבות לעשייתה, ירשמו בזכרון דברים עליו יחתמו העדים. על זכרון דברים זה להיות מופקד אחר כך אצל הרשם לענייני ירושה.  

ע”פ החוק, צוואה זו תתבטל חודש ימים לאחר שחלפו הנסיבות שהצדיקו עשייתה, במידה והמצווה עודנו בחיים.

כלומר, באם חלף פרק זמן מסוים, והמבקש אינו עומד כבר מול פני המוות, אין למעשה עוד הצדקה לצוואה בעל פה, שהינה יוצאת דופן, ועל כן היא בטלה.

 

תביעה לפירוק שיתוף בדירת בני זוג

 

כידוע, כל אדם שנמצא בשותפות של נכס במקרקעין, יכול בכל עת וללא כל סיבה לדרוש את פירוק השותפות, על ידי הגשת תביעה לבית המשפט המכונה בשם “תביעה לפירוק שיתוף”.

 

אולם, כאשר מדובר בבני זוג יש מגבלות ספציפיות כעולה מסעיפים 40א(א) לחוק המקרקעין, וסעיף 6 לחוק יחסי ממון, וכפי שיפורט להלן.

 

כמו כן ישנה סוגיה נוספת, שנקראת “מדור ספציפי” שהינה חלק מהליך של שלום בית/מזונות, וכפי שיורחב להלן.

 

מקור הדין של פירוק שיתוף, הוא מסעיף 37(א) לחוק המקרקעין, התשכ”ט – 1969, הקובע:

 

“כל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לדרוש פירוק השיתוף”.

 

בשורת הלכות, קבע ביהמ”ש העליון כי אין למנוע פירוק שיתוף, גם מקום בו הצדדים הינם בני זוג, על מנת שלא להכביד על מי מבני הזוג, ולמנוע ממנו שימוש בזכותו הקניינית.

 

כך למשל, בפרשת ראש חודש קבע ביהמ”ש העליון כי יש להיעתר לתביעת פירוק שיתוף למרות קיומם של הליכים בתחום דיני המשפחה:

 

“פירוק השיתוף של בני זוג בדירת מגוריהם, שאינו כרוך בתביעת גירושין, כמוהו כפירוק כל שיתוף אחר במקרקעין, וגם על פירוקו של שיתוף כזה יחולו הוראותיו של חוק המקרקעין, תשכ”ט-1969. רוצה לומר, כשישנם שני שותפים בלבד לנכס, ואחד מהם דורש את פירוק השיתוף, על-פי זכותו לפי סעיף 37(א) של החוק, ‘במקרה כזה השותף האחר אינו יכול לדרוש שהשיתוף יקויים למרות רצון שותפו לפרקו”.

 

ברע”א 4358/01 בר אל נ’ בר-אל  פרט בהרחבה בית המשפט העליון אודות הגישה הראויה שעל בית המשפט להחיל בבואו לפרק את השיתוף בדירת המגורים של בני הזוג:

 

… הסדר הרצוי הוא הסדר המאפשר לבן הזוג החפץ בהפרדת זכויותיו ברכוש המשותף עוד בטרם ניתן פסק לגירושין, על מנת להחליש את כוח המיקוח והסחיטה של בן הזוג האחר, ועל מנת להבטיח כי שני בני הזוג מקבלים את שהם זכאים לו כתוצאה מקשר הנישואין – להשיג את מבוקשו.

דחיית הליכי פירוק השיתוף בדירה יכולה להכביד על אחד הצדדים באופן שאינו נאות.

 

בע”א 736/85 לזר נ’ לזר נאמר:

 

יתכן שדווקא הקדמת הדיון בפירוק השיתוף יש בה כדי לקדם את פתרון המחלוקות, כי אם יקבע בית המשפט, על יסוד הראיות שלפניו, מה חלקיהם של כל אחד מן השותפים לדירה, תוסר אבן נגף להסדרת יתר הנושאים הנתונים במחלוקת.

 

זאת ועוד, בית המשפט העליון פסק זה מכבר, כי בד – בבד עם הגשת בקשת הפירוק, החלו למעשה הליכי הפירוק. כך למשל, נפסק:

 

לפי סעיף 37(א) לחוק המקרקעין “זכאי” כל שותף בכל עת לדרוש פירוק השיתוף. ומשהשתמש בזכותו ודרש פירוק השיתוף על ידי שהגיש תביעת פירוק לבית המשפט, הרי החלו הליכי פירוק” כמשמעותם בסעיף 44, ואין כל צורך בצו פורמלי.

 

יצוין כי במאמרה של כבוד השופטת ד”ר ד’ פלפל “פירוק השיתוף במקרקעין בדירת מגורים של בני זוג”, טוענת היא כי אין כמעט כל טענה אשר יכולה לדחות את התביעה לפירוק השיתוף, וכך נכתב:

 

התפתחויות בתחום פירוק השיתוף במקרקעין, הניסיונות להשהיית הליך המדור, והחשש שכתוצאה מכך ישללו לפרק זמן ממושך זכויות קנייניות של אחד הצדדים, הוא עלול להגיע עד כדי מצוקה כלכלית, מביאים למסקנה ולהמלצה, כי יש לבצע את הליך הפירוק מיידית… אין כל טענות הגנה בפירוק שיתוף במקרקעין, לא מתחום המעמד האישי, לא מתחום חלוקת המשאבים, ולא לעניין ביטול מתנות.

 

ראה: ד”ר פלפל, פירוק השיתוף בדירת המגורים של בני-זוג, הפרקליט לט (3), תשנ”א – 1990 , 488, 504.

 

 

התייחסות החוק למכירת דירת מגורים של בני זוג

 

סעיף 40א(א) לחוק המקרקעין, תשכ”ט-1969, קובע, כי דירת מגורים של בני זוג ניתן להורות על פירוק שיתוף, רק לאחר שנוכח בית המשפט כי לילדי בן הזוג ולבן הזוג המחזיק בהם, קיים מקום מגורים חלופי ראוי לצרכיהם, וכך לשון הסעיף:

 

החליט בית המשפט לפי סעיף 40, על פירוק השיתוף במקרקעין משותפים שהם דירה של בני זוג המשמשת להם למגורים, בדרך של מכירה, לא יורה על ביצועה והמכירה תעוכב, כל עוד לא נוכח בית המשפט כי לילדי בני הזוג הקטינים ולבן הזוג המחזיק בהם, יחדיו, נמצא הסדר מגורים אחר המתאים לצרכיהם, לרבות הסדר ביניים למגורים זמניים המתאים לצרכיהם, לתקופה שיקבע.

 

כך גם קבע המחוקק בלשון זו, בסעיף 6א לחוק יחסי ממון, התשל”ג-1973.

 

כלומר, בדירת מגורים של בני זוג המחזיקים בה במשותף, בית המשפט יורה על פירוק שיתוף רק לאחר שהתברר כי לילדים ולהורה שמחזיק בהם, תהיה להם קורת גג ראויה ומתאימה לצורכיהם. אם וכאשר התברר לבית המשפט כי אין להם מקום חילופי ראוי לגור בו, הוא ידחה את התביעה.

 

 

מדור ספציפי בבית הדין הרבני

 

בבית הדין הרבני ישנו הליך מיוחד הנקרא “תביעה למדור ספציפי”, שבו יש לבית הדין סמכות להורות, כי פירוק השיתוף יתבצע רק לאחר שהקטינים יגיעו לגיל 18 או 21 או בכל גיל שיקבע, וזאת רק לאחר שמצא כי לקטינים אין מקום חילופי אחר המתאים לצרכיהם.

 

כמו כן, רשאי בית הדין להעניק מדור ספציפי, כאשר הבעל עזב את הדירה בלא סיבה המניחה את הדעת, או שהגיש תביעת גירושין, והוכח כי הוא האשם בהרס התא המשפחתי.

 

חוק יחסי ממון וכוונת שיתוף ספציפית

 

כידוע, בני זוג שנישאו לאחר ינואר 1974 חל עליהם המשטר הרכושי של חוק יחסי ממון, התשל”ג- 1974 (להלן: “החוק”) .

מטרת החוק בין היתר, ליצור ודאות משפטית בכל הקשור למצב הרכושי בין בני זוג עת פוקעים נישואיהם. ודאות משפטית זו, אשר אותה מבקש החוק להשיג, מחייבת משנה זהירות בכל עת בו מבקשים בתי המשפט ליתן פתרון משפטי מחוץ לחוק.

 

סעיף 4 וסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון

 

סעיף 4 לחוק קובע: “אין בכריתת הנישואין או בקיומם כלשעצמם לפגוע בקניינם של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני”. יש לקרוא את סעיף 5(א) לחוק יחד עם סעיף 4 לחוק, אשר קובע כי אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע ברכושם של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות.

סעיף 5(א)(1), מציין את החריגים ואת הנכסים שאינם חלק ממאסת הנכסים המשותפת, כגון כספים או נכסים שהגיעו טרם הנישואין, או מתנות וירושות שהגיעו אף בעת הנישואין.

 

החריג לכלל המנוגד לחוק יחסי ממון –   שותפות מכח הדין הכללי

המטרה של כוונת שיתוף ספציפי באה בכדי ליצור שיוויונות ולמנוע תוצאות בלתי צודקות, כאשר הקשר או הנישואין מגיעים לקיצם, ובמקרה שמדובר בנכס חיצוני ואפילו רשום על שם אחד מבני הזוג, יתכן שהוא יכנס למאסת הנכסים המשותפת, מכח הדוקטרינה של כוונת שיתוף ספציפית.

על מנת לזכות בנכס מהדוקטרינה של כוונת שיתוף ספציפי הפסיקה דרשה דבר מה נוסף, כדי שיוכח כי שני בני הזוג הסתמכו האחד על השניה , וכי היתה כוונת שיתוף במהלך הנישואין.

יודגש, כי הפסיקה הבחינה בין נכס חיצוני ששימש כדירת מגורים שרף ההוכחה בגינו קל, לבין נכס חיצוני עסקי – ששימש למטרת עסק, שרף ההוכחה לטוען כוונת שיתוף, מוגבר מאוד.

כוונת שיתוף ספציפית זו שאלה עובדתית הנבחנת על ידי נסיבות חייהם ביחס לנכס הספציפי/הסכמה משתמעת או מפורשת/אומד דעת הצדדים, ראו: בע”מ 2948/07 פלונית נ’ פלוני.

במאמרו של פרופ’ ליפשיץ “החלת השיתוף הספציפי מכוח הדין הכללי על נכסים מלפני הנישואין ועל ירושות ומתנות בעידן של חוק יחסי ממון” (הון משפחתי, נובמבר 2014) מציע, כי בבואנו לדון על נכסים חיצוניים בין בני זוג, בראש ובראשונה צריך לבדוק האם התקיים בין בני הזוג “אורח חיים קישורי”, דהיינו, שהצדדים יחיו בהרמוניה ואידיליה מתוך אהבה כנה ותמימה במשך 20 שנה מינימום, ורק לאחר מכן יהיה אפשר להתחיל לדון על דבר מה נוסף כדי להחיל את כוונת השיתוף.

“אורח חיים קישורי” הוא מצב של אוירה נעימה בבית ואווירת שיתוף בנכסים עליהם מדובר. ככל שלא מתקיים בהם אווירת שיתוף, לדעת פרופ’ ליפשיץ אין להחיל עליהם כוונת שיתוף.

בבע”מ 1398/11 אלמונית נ’ אלמוני הדגיש כבוד השופט זלברטל את החשיבות הרבה של בחינת אורח חיים קישורי, והבהיר כי המבחן הראשון שצריך להיבחן עת דנים האם היתה כוונת שיתוף ספציפית, היא בחינת משך זמן הנישואין, אורח חיים קישורי ואוירת השיתוף בכל הנוגע לנכס חיצוני.

באותו פסק דין נתן השופט עמית מספר פרמטרים לבחינת כוונת שיתוף/”דבר מה נוסף”, שבמהלך השנים התקבלו פרמטרים אלו בערכאות הנמוכות.

להלן נסקור את הפרמטרים שנתן כבוד השופט עמית:

1.      האם הדירה הובאה על ידי אחד מבני הזוג לנישואין או נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לאחר הנישואין? 

2.      האם הדירה נתקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה? 

3.      האם לבן הזוג השני דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואיו ואשר נותר על שמו? 

4.      אורך התקופה בה הדירה הייתה רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בהם התגוררו בני הזוג בדירה? 

5.      האם ניטלה הלוואה בגינה נרשמם משכון/משכנתא על הדירה, ואשר שולמה לאורך השנים על ידי בני הזוג במשותף? 

6.      שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג? 

7.      נסיבות ספציפיות נוספות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני. 

בפסק הדין תמ”ש (ב”ש) 50571-10-12 פלוני נ’ אלמונית האריך כבוד השופט אלון גביזון במודל “הקהילה המשפחתית” של פרופ’ ליפשיץ, ובנוסף הרחיב ב”מודל התכליתי” של החוק וקבע, כי ניתן להשתמש בכוונת שיתוף ספציפית בדין הכללי רק על פי תכליתו של חוק יחסי ממון.

עוד נכתב בפסק הדין, כי חוק יחסי ממון מסדיר באופן ברור את המשטר הרכושי בין בני הזוג, עת הם נפרדים, ולפיכך, מתן פתרון רכושי אחר הסותר את החוק הספציפי מכוח הדין הכללי, צריך להיעשות במשורה ולהשגת המטרה שהחוק הספציפי מבקש להשיג.

בתמ”ש 47674-06-14 ח.י.ס נ’ מ.י.א קבע כבוד השופט אסף זגורי כי לא ניתן לקבוע כוונת שיתוף ספציפית כאשר מדובר במערכת יחסים קצרה כאשר הדירה רשומה רק על צד אחד ונרכשה במימונו.

בתלה”מ (י-ם) 31347-05-19 האיש נ’ האשה, דובר בתביעות רכושיות הדדיות בין הצדדים, כאשר קבע כבוד השופט נמרוד פלקס, כי אין האשה זכאית לשיתוף במסעדה שמחצית מהזכויות היו רשומות על שם הבעל עוד טרם הנישואין, וחרף העובדה כי מחצית מהזכויות האחרות נרשמו על שמו בזמן הנישואין, וזאת נוכח מערכת היחסים הקצרה שהיתה ביניהם, דבר השולל כוונת שיתוף ספציפית.

אימתי נכס עסקי שנוצר טרם הנישואין יחשב כמשותף?

 

א.      מהו נכס חיצוני?

 

חוק יחסי ממון קובע כי במעמד איזון המשאבים בין בני הזוג, יתחלקו הם במסת הרכוש המשותפת.

כן נקבע בחוק כי במסת הרכוש המשותפת לא יכללו הנכסים הבאים:

 

1. רכוש שנרכש טרם הנישואין, או שניתן לאחד הצדדים במתנה או בירושה

2. רכוש שבני הזוג הסכימו בכתב כי לא יאוזן ביניהם

3. גמלה או פיצוי המשולמת לאחד מבני הזוג בלבד

 

נכסים אלו מכונים “נכסים חיצוניים” מאחר והם “חיצוניים” לתא המשפחתי ולא הושגו ביגיעה משותפת- ועל כן לא אמורים להיחשב כמשותפים ו/או להתחלק בין הצדדים.

 

חרף לשון החוק, קיימים מקרים בהם הפסיקה קבעה כי גם נכס שאמר להיות חיצוני- יחשב, ולו בחלקו,  כמשותף,  וכי גם לבן הזוג האחר חלק מסוים באותו נכס.

 

אבהיר כי בכל הקשור לנכס חיצוני, הפסיקה מבדילה בין 2 סוגים של נכסים:

 

1.        דירת מגורים חיצונית– דירה שנרכשה ע”י אחד מבני הזוג טרם הנישואין, או   שנתנה לאחד מהם בירושה או במתנה – אולם בני המשפחה גרו בה.

           במקרה מסוג זה, ידרש נטל הוכחה מופחת על מנת להוכיח כי זו אמורה להיות            משותפת, ולהתחלק בין בני הזוג במעמד איזון המשאבים.

 

2.        נכס חיצוני אחר, כגון עסק שהוקם טרם הנישואין או חסכונות שנחסכו טרם הנישואין והושמו בחשבון נפרד- במקרים מסוג זה, ידרש נטל הוכחה גבוה         יחסית על מנת להוכיח כי אלו אמורים להיות   משותפים ולהתחלק בין בני הזוג             במעמד איזון המשאבים, מאחר ורק צד אחד צבר אותם ועשה בהם שימוש בלעדי.

 

 

 

ב.     השבחת נכס עסקי חיצוני, והעלאת ערכו במהלך הנישואין

 

ככלל, עסק שהוקם טרם הנישואין אינו אמור להתחלק בין הצדדים במעמד איזון המשאבים. אולם, קיימת פסיקה שנתנה גם לצד השני חלק כלשהו בעסק מסוג זה, חרף הוראות החוק, בד”כ כאשר הוכח כי גם הצד השני- שלא הקים את העסק- תרם באופן ישיר להשבחתו.

בפסיקה נקבע כי על צד הטוען כי פעולתו והשקעתו הביאה לעליה בערך הנכס, ועל כן הוא זכאי לחלק יחסי מהשבחה זו, להוכיח כי:

 

1.        עלית הערך נבעה בעיקר מעבודתו בנכס.

 

2.        עליית ערך הנכסים לא נבעה מעליית ערך נכסים מהסוג העומד לדיון –  אלא מהשקעתו של בן הזוג האחר דווקא.

 

3.        שווי הנכסים בשל השקעת בן הזוג  עולה על שוויים לו מומשו הנכסים בעת   הנישואין ותמורתם הושקעה בהשקעה בנקאית או בהשקעה פאסיבית אחרת         רגילה.

דוגמה למקרה בו ניתן לקבוע קשר ישיר בין פעולות הצד האחר להשבחה הינה מקרה בו שני בני הזוג השקיעו כספים משותפים בעסק, וכך השביחו אותו.

במקרה שכזה, מקור ההשבחה הוא בהשקעה משותפת של שני בני הזוג, ולולא השקעה זו לא הייתה ההשבחה באה לעולם.

על כן, סביר להניח כי ביהמ”ש יקבע כי השבחה זו, שמקורה בכספים משותפים וברי איזון- אמורה להתחלק בין הצדדים, ביחס אותו יקבע בית המשפט.

 

ג.        כיצד ניתן להגן על העסק בהסכם?

 

יש לרשום במפורש בהסכם כי עסק מסוים הינו בבעלות בן הזוג  שהקים אותו בלבד, וכי גם אם זה יעלה את ערכו בעתיד ו/או יושקעו בו כספים – הרי שהשבחה זו הינה בבעלות בעל העסק בלבד. כמו כן, חשוב לשמור על הפרדה, כך שבן הזוג האחר לא יעבוד בעסק.

 

הענקת מתנה לבני זוג בזמן הנישואין

 

בפסק דין ע”א 384/88 זיסרמן נ’ זיסרמן בחן בית המשפט העליון מקרה שבו קיבלה אישה דירה במתנה מהוריה, אולם במהלך הנישואין רשמה את מחציתה על-שם בעלה. משהחלו ההליכים המשפטיים של הגירושין בין הצדדים, טענה האישה כי הדירה ניתנה לבעל ב”תנאי מפסיק” שלפיו, אם יתגרשו – תחזור המתנה אליה, ועל כן יש לשנות את הרישום כך, שהיא תירשם כבעלים היחיד של הדירה. בית המשפט ציין כי קבלה באופן גורף של טענת מי מבני זוג, שלפיה מתנה שהעניק הינה על תנאי – כל עוד חייהם המשותפים מתנהלים כסדרם, והיא תושב לנותן אם החלו הליכי פרידה – תוביל לביטול כל המתנות שהעניקו בני זוג במהלך הנישואין – וברי כי אין זה מצב רצוי.

 

על כן, כאשר בן זוג המעניק מתנה לבן זוגו רוצה לעגנה בתנאי מסוים – עליו לעשות זאת במפורש, או ליצור מנגנון החזרה כלשהו, או שניהם.

על בן הזוג נותן המתנה לערוך מסמך בכתב עם בן הזוג שמקבלה, אשר יכלול באופן ברור את תנאי מתן המתנה ואופן החזרתה. במצב כזה, יקשה מאוד על הצד המקבל לטעון כי המתנה לא ניתנה על תנאי, וירבו הסיכויים כי זו תחזור לבעליה עם התקיימות התנאים הרשומים במסמך.

 

סוגיית המתנה נידונה גם בפרשת בעהם בבג”ץ 609/92 בעהם נ’ בית הדין הרבני הגדול לערעורים, באותו מקרה הורי הבעל רכשו דירה לאחר נישואי בנם, והחליטו לרשום אותה על-שם שני בני הזוג. בני הזוג מכרו דירה זו ורכשו דירה חדשה שאותה הם רשמו על-שם שניהם.

בית הדין הרבני הגדול, שם נידון עניינם של הצדדים, קבע כי הבעל נתן לאשתו מחצית מן הדירה במתנה, אך מתוך אומד דעתם של הצדדים יש לומר, כי מתנה זו ניתנה לאישה על-תנאי שלא תבגוד בו ושלא תעזבנו. משלא נתקיים התנאי, בטלה המתנה.

האישה הגישה ערעור לבג”ץ, אשר קיבל את קביעת בית הדין הרבני, לפיה הבעל העניק לאישה מתנה, עת רשם מחצית מהדירה על שמה. משנקבע כי מדובר במתנה, בדק בג”ץ האם המתנה ניתנה ללא תנאי, כך שאין הבעל יכול לחזור בו, או שהיא על תנאי מסוים. בפסק הדין נקבע, על-פי נסיבות העניין ובהתאם לכללי המשפט העברי, כי מדובר במתנה אשר נתנה על תנאי. לפיכך, הוחלט כי לאישה אין חלק בדירה, ועל כן יש אף לשנות את הרישום לטובת הבעל.

יצוין כי מדובר בקביעה חריגה, שכן היא סותרת רישום רשמי של בעלות, ומורה על שינויו.

                        

בבע”מ 1581/06 פלוני נ’ פלונית נידון בבית המשפט העליון דינן של שתי דירות שאישה קיבלה בירושה מאימה. מחצית מהדירה הגדולה רשמה האישה על-שם בעלה, לטענתה בשל כפייה מצידו, ואילו בנוגע לדירה הקטנה, הבעל טען כי אשתו התחייבה לרשום את מחציתה על שמו – אך רישום זה טרם הסתיים.

 

בית המשפט הכריע כי הוכח שאופן הרישום של הדירה הגדולה נעשה מתוך כפייה, ולכן האישה רשאית לבטל את חוזה המתנה ולהשיב לעצמה את הזכויות בדירה, כך שתהא הבעלים היחידי.

יצוין כי בית המשפט קבע במקרה זה, כי אף שהאישה קיבלה ייעוץ משפטי ופסיכולוגי עת העבירה מחצית הזכויות בדירה הגדולה למבקש- הדבר אינו שולל את קיום הכפייה, לנוכח העובדה כי מדובר במערכת מיוחדת של זוגיות על מורכבותה האנושית, ובהתאם לנסיבות המקרה.

באשר לדירה הקטנה נאמר, כי מאחר ולא הושלמה ההעברה ברישום, אין מדובר במתנה אלא רק בהתחייבות למתנה, ועל כן האישה זכאית לחזור בה מכך. כלומר – טענה לקבלת מתנה אשר טעונה רישום בכתב, כגון דירה, תהיה חלשה יותר כאשר לא קיים יסוד הרישום בפועל. מנגד, כאשר קיים רישום כנדרש – הוא עשוי לשמש הוכחה של ממש.

 

 

 

 

 

 

 

 

איזון אופציות עובדים בהליכי גירושין בגישור

 אורי וולף – מומחה בהערכת שווי חברות ועסקים

ובאיזון משאבים בהליכי גירושין     

לאחרונה אנו נתקלים ביותר ויותר מקרים בהם לאחד או לשני בני הזוג המתגרשים קיימות אופציות למניות בחברות סטארט אפ, חלקן בשלות וחלקן אינן בשלות. עולה השאלה כיצד ניתן לחלק ולאזן בצורה הוגנת וישימה את ערכן של אופציות אלו בין בני הזוג.

  

נגדיר תחילה: אופציות המוענקות לעובדים כתמריץ להישאר לעבוד בחברה, הן זכויות הניתנות להמרה למניות החברה במועדים מוגדרים בעתיד ואשר- במקרה שלנו- הוענקו בתקופת השיתוף בין בני הזוג. קיימות אופציות מסוגים שונים ומגוונים (RSU, Cashless, ועוד) כאשר ההענקה נפוצה בעיקר בחברות Start Up.

 

לאופציות המוענקות ללא תמורה קיים מחיר מימוש המשולם בעת ההמרה למניות, כאשר לא אחת מחיר המימוש הוא אפס. האופציות המוענקות (ואשר מוחזקות אצל נאמן) מבשילות עפ”י רוב במספר מנות ובמועדים עתידיים, על בסיס רבעוני, על בסיס חודשי, שנתי וכד’ (כך קיימות למשל גם אופציות המבשילות רק במועד הנפקה). הזכאות למימוש האופציות מותנית בהישארות במקום העבודה, כאשר במרבית מהמקרים יתרת האופציות הלא בשלות מתבטלות עם הפסקת ההעסקה.

 

לאופציות תנאים רבים נוספים (המפורטים בכתבי ההענקה) כגון: תקופה מימוש מוגבלת,  אי יכולת הצבעה, אי יכולת העברה ומסחור, חובה למכור את האופציות או את מניות המימוש בתנאים מסוימים, חובה להחלפתן באופציות אחרות, מגבלה על מסחר לאחר מימוש, ועוד. מיסוי האופציות נעשה עפ”י רוב לפי סעיף 102 (המקנה דחיה והקלה במס ההכנסה).

 

להלן דוגמה: ביום 31.3.2017 הוענקו לבעל 1000 אופציות. 25% מהן מבשילות לאחר שנה והיתרה מבשילה ב- 3 מנות שנתיות שוות החל מה- 31.3.2019 ואילך. בן הזוג עדיין עובד בחברה. מועד הקרע הינו 31.12.2019. במועד זה לעובד 500 אופציות בשלות (vested) אשר הומרו (או לא) למניות החברה ו- 500 אופציות אשר עדיין לא הבשילו(unvested) .

 

במקרה של חברה פרטית אשר מניותיה אינן נסחרות בבורסה כל שהיא, קיים קושי במימוש המניות (אשר התקבלו ממימוש האופציות) ובהפיכתן למזומנים. “אירוע מימוש” במסגרתו ניתן לממש את המניות ולקבל מזומנים תמורתן יכול שיתרחש במספר אפשרויות: “אקזיט” באמצעות רכישת כלל המניות ע”י חברה אחרת, הפיכת המניות לסחירות ורישומן למסחר בבורסה  באמצעות הנפקה לציבור (עם או בלי תקופת חסימה) או מכירת חלק ממניות החברה למשקיע אחר (בשוק ה- secondary).

 

קיימת כמובן אפשרות להעריך את שווין הכלכלי של האופציות, הן הבשלות והן אלו שעדיין לא הבשילו. לצורך כך יש להעריך תחילה את שווי החברה ולאחר מכן לעשות שימוש בטכניקות של הערכת שווי אופציות (עפ”י רוב – B&S). לאור אי הוודאות הגבוהה המתלווה להערכת השווי בסוג חברות זה, לא מומלץ ולא יהיה נכון כלכלית לעשות שימוש בגישה זו לצורך איזון המשאבים (בפרט שהמדובר בחברות בתחילת דרכן אשר אינן סחירות ואין אפשרות לממש עדיין את מניותיהן, ראה גם את ההתייחסויות לבעייתיות הקיימת בהערכת שווי כלכלית של חברות מסוג זה בפס”ד בתמ”ש 10339-03-12, כב’ השופט נחשון פישר). לפיכך אתרכז בהמשך בטכניקות איזון צודקות והוגנות יותר הקובעות חלוקה ואיזון על בסיס מימוש וקבלת ערכים כלכליים בפועל.

 

אשר לאופציות בשלות (אשר הבשילו בתקופת השיתוף) – לבן הזוג ה”מקבל” מגיעה מחצית מהכמות ומהשווי. אמנם יש לחתור ככל האפשר לאי תלות רכושית של בן הזוג ה”מקבל” ביחס לבן הזוג ה”מעביר”, אך לעיתים יש צורך בהמשך שימור הקשר הרכושי.

         א.         אם האופציות ניתנות להעברה –העברת מחצית בעין (סחירות ולא סחירות) באמצעות פניה לנאמן. אם הן אינן סחירות – בן הזוג ה”מעביר” מיידע את ה”מקבל” לגבי עיתוי אפשרויות המימוש (ב”אירוע מימוש”) כאשר יש לאפשר לבן הזוג ה”מקבל” קבלת מידע רלוונטי לגבי אפשרות וכדאיות המימוש מבן הזוג ה”מעביר” או אף ישירות מהחברה.

         ב.         אם האופציות אינן ניתנות להעברה (המקרה השכיח): נדרשת שמירת הקשר הרכושי והוראה מתאימה לנאמן. אם הן סחירות – בן הזוג ה”מקבל” נותן הוראות לבן הזוג ה”מעביר” מתי לממש. אם הן אינן סחירות – יש לאפשר ל”מקבל” לקבל מידע מלא מבן הזוג ה”מעביר” (או גם מאורגנים מתאימים של החברה) לגבי עיתוי וכדאיות אפשרויות המימוש. בן הזוג ה”מקבל” מממש לפי החלטתו (בעת “אירוע מימוש”).

 

אשר לאופציות לא בשלות הצפויות להבשלה לאחר מועד הקרע:

גם במקרה זה נדרשת שמירת קשר רכושי. האפשרות המועדפת לקביעת כמות האופציות המגיעה לבן/בת הזוג ה”מקבל” הינה באמצעות יישום “כלל הזמן”. כלל זה קובע כי לבן הזוג ה”מקבל” מגיעה כמות אופציות המחושבת לפי היחס שבין משך הזמן החל ממועד ההענקה ועד מועד הקרע (“תקופת השיתוף”), לבין משך הזמן ממועד ההענקה עד למועד ההבשלה, כאשר יחס זה מוכפל במחצית הכמות מכל אחת מהמנות העתידיות המבשילות (כמובן בכל זמן שבן הזוג ה”מעביר” ממשיך לעבוד בחברה).

 

ואשר לדוגמה:

מועדי ההבשלה של המנה הראשונה והשנייה של 250 האופציות כל אחת הינם  31.3.2018 ו- 31.3.2019. מועדי הבשלה אלו נופלים בתוך תקופת השיתוף ולפני מועד הקרע, ולכן מחולקת כמות האופציות בשווה בין בני הזוג.

 

אשר לאופציות שטרם הבשילו: תקופת השיתוף ממועד ההענקה ועד למועד הקרע הינה שנתיים ותשעה חודשים, סה”כ 33 חודשים, מיום  31.3.2017 ועד יום 31.12.2019. מועד הבשלת המנה השלישית הינו 31.3.2020. משך זמן בין מועד ההענקה ועד מועד ההבשלה – 36 חודש. לבת הזוג מגיעות    250*50%*33/36 = 114.6 אופציות. מועד הבשלת המנה הרביעית הינו 31.3.2021. משך זמן בין מועד ההענקה ועד מועד ההבשלה – 48 חודש. לבת הזוג מגיעות 250*50%*33/48 = 85.9 אופציות.

לאחר מועדי ההבשלה חוזרת ההתייחסות לכללי ה”אופציות הבשלות” כמפורט לעיל.

 

הערות נוספות: משטר המס החל על האופציות להן זכאי בן הזג ה”מקבל” נקבע עפ”י משטר המס של המעביר ובכפיפות אליו (כאמור – בד”כ לפי סעיף 102). הצדדים מתחלקים במחיר מימושן של האופציות (ככל שקיים) ובהוצאות הנלוות בהתאם ליחסי הכמויות. בן הזוג ה”מקבל” זכאי לכל הזכויות הנלוות לאופציות ולמניות הממומשות מהן (כמו למשל מניות הטבה, חלוקת דיווידנד וכד’). אשר לביטחונות: הנחיה מתאימה לנאמן ובחינת אפשרות להטלת עיקול על האופציות אצל הנאמן המעגן משפטית וחוזית את זכויות בן הזוג ה”מקבל”.

 

 

הוצאת נכסים מגדר מאסת הנכסים המשותפת בעת הגירושין

 

סעיף 8(1) לחוק יחסי ממון מאפשר לבית המשפט להוציא נכסים מסוימים מכלל הרכוש המשותף שצברו הצדדים, כך שהם לא ייכללו במאסת הרכוש הכולל בעת ביצוע איזון המשאבים, וייוותרו בבעלות אחד מהצדדים בלבד.

 בפסק דין ע”מ 363/06 נקבע כי אפשר לעשות שימוש בסעיף זה לצורך חלוקה שונה של זכויות פנסיה ו/או הוצאתם מכלל הנכסים המשותפים, אם הנסיבות מצדיקות זאת:

 “ס”ק (1) מאפשר לבית המשפט להוציא מכלל האיזון נכסים מסוימים …ברגיל, קופת האיזון  כוללת גם זכויות פנסיה שצבר בן-זוג בעבודתו במהלך חיי הנישואין …במקרה שלפנינו, הוכחו לטעמי נסיבות המצדיקות חלוקה בלתי- שווה של זכויות הפנסיה, או הוצאת זכויות הפנסיה מתוך “קופת האיזון”. זאת, בהתחשב במכלול הנתונים של בני הזוג, ובמכלול הנכסים והמשאבים שכל אחד מהם יוצא מנישואיו.”

פסק דין בע”מ 7272/10 עוסק במקרה שבו בעל ניסה לרצוח את אשתו, ואף נשלח למאסר ממושך בגין המעשה. האישה טענה כי אלימות חמורה זו היא  בגדר “נסיבות מיוחדות” המצדיקות שימוש בסעיף 8(1) לחוק, ולכן היא ביקשה לקבוע כי אין לבעל חלק בפֵּרות הרכוש שנצבר במהלך הנישואין, ובמיוחד בזכויות הסוציאליות שלה. בית המשפט לענייני משפחה ובית

המשפט המחוזי דחו תביעה זו, ומכאן בקשת הרשות לערער.

 

בית המשפט העליון קבע כי בנסיבות קשות כגון אלו יש להשתמש ב”עקרון המניעות” ולקבוע, כי  אדם שניסה ליטול את חייו של בן זוגו, מנוע מלטעון כי יש לראות בבן זוגו אדם חי לצורך השתתפות בזכויות הפנסיה שלו. על כן פסק בית המשפט העליון כי אין להביא בחשבון איזון המשאבים את זכויות הגמלה הנובעות מעבודתה של המבקשת. בנוגע ליתר הרכוש המשפחתי, ובכלל זה קופת הגמל וקופת ההשתלמות של המבקשת – נפסק כי אלו יחולקו שווה בשווה. כן נקבע כי המשיב יחזיר למבקשת את כל התשלומים שקיבל על חשבון זכויות “הפנסיה התקציבית” שלה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד קבלת הכספים ועד השבתם למבקשת. כמו כן, הוא לא יהיה זכאי לקבל עוד תשלומים בגין זכויות הפנסיה האמורות ממועד מתן פסק הדין ואילך.

בית המשפט משווה בין סעיף 5א (ב) לחוק, המאפשר את הקדמת מועד האיזון במקרה של אלימות, לבין סעיף 8, וקובע , תוך הצבת סייגים, כדלהלן:

 

           “יש בהם ביטוי לכך שמצב של אלימות במשפחה הוא עניין לעצמו – שההתייחסות אליו אינה סותרת את תכליתו של החוק, וטענות מכוחו שונות        בעיקרן מדינן של טענות רגילות באשר לאיכותה של מערכת היחסים בין בני הזוג…אולם חשוב להדגיש, כי ככל שעמדה זו תתקבל, היא תהיה שמורה    למקרים קיצוניים יחסית, שבהם ראוי יהיה לומר כי בן הזוג התוקף איין          למעשה את אנושיותו של זולתו. במקרים מסוג זה הרציונל העומד ביסוד הפעלת   שיקול דעתו של בית המשפט הוא מניעת בן הזוג התוקף מהנאה מפֵּרות        אנושיותו של קורבנו ולא ענישתו של התוקף…. בהקשר זה עשוי להיות מקום גם   להתחשבות בטיב הנכסים שהאיזון מתייחס אליהם. ככל שהנכס העומד לאיזון     הוא בעל אופי אישי יותר – כזה הקשור באנושיותו של בן הזוג שהפיק אותו,            כדוגמת שכר עבודה, נכס הקשור בנימי אישיותו של האדם, בחלבו ובדמו … –        כן נגרע משקלה של התביעה לשיתוף בו על-ידי מי שביקש לשלול את אנושיותו    של בעל הנכס. בנוסף על כך, אופיו החריג של שיקול הדעת המופעל על-ידי בית      המשפט לפי סעיף 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג מחייב שהשימוש בו ייעשה רק            באותם מקרים מבוררים, שבהם אין ספק כי אמנם בן הזוג נקט באלימות בדרגה     קיצונית. הדעת נותנת שלשם כך צריך יהיה להתבסס, ברגיל, על פסק דין פלילי        חלוט, מבלי שההליך המשפטי של איזון המשאבים יהפוך זירה לבירורן של     טענות עובדתיות מורכבות אודות אלימות שננקטה לכאורה.”

 פסק דין  תמ”ש 21230/07 עוסק במקרה שבו בעל בגד באשתו במשך זמן רב, ואף שכנע  אותה למכור דירה שהייתה בבעלותה לפני הגירושין, על- מנת שזו לא תחשב כנכס חיצוני.

בית המשפט קבע כי התנהלות שכזו מצדיקה סטייה מעקרון החלוקה השווה, ואי- הכללה של

תמורת הדירה במאסת הנכסים המשותפת:

 פסק דין תמ”ש 14758-01-12 עוסק במקרה שבו אישה שכרה דירה מהדיור הציבורי, ובשלב מאוחר יותר רכשה אותה. הדירה נרשמה על-שם שני בני הזוג. בתביעה שהגישה האישה לפירוק השיתוף היא טענה , כי היא זו שמימנה את תשלומי השכירות, הרכישה והשיפוץ, בזמן שבעלה ישב במאסר או סירב לעבוד, ועל-כן יש לגרוע את הדירה ממאסת הנכסים המשותפת, כאמור בסעיף 8(1) לחוק יחסי ממון. בית המשפט קבע כי אכן הוכח כי האישה מימנה לבדה את השכירות והרכישה, אך הרישום – הן בחברת פרזות שממנה נרכשה הדירה, והן בפנקס הבתים המשותפים, מוכיח כי לצדדים חלקים שווים בדירה.

 אולם, מאחר שהוכח כי האישה נשאה בכל התשלומים, ואלו אינם בגדר מתנה לתובע – נקבע כי על הבעל להשיב לאישה מחצית מתשלומי רכישת הדירה והשיפוץ, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. כן ניתנה לאישה זכות לרכוש את חלקו של הבעל, ככל שייוותר לאחר הקיזוז, במסגרת  פירוק השיתוף.

  

חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג-1973, (להלן: “החוק”) החל על בני זוג שנישאו לאחר שנת 1974, קובע כי בעת פרידת הצדדים יחול איזון משאבים ביחס לכל הרכוש אשר נצבר במהלך הנישואין.

במסגרת סעיף 8 לחוק, איפשר המחוקק לבית המשפט, לסטות מהאיזון השיוויוני של הסדר איזון המשאבים לאחר שבית המשפט בחן כי קיימות “נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת”, וכך הכירה גם הפסיקה בחלוקה שאינה שיוויונית במספר מקרים בהם שוכנע בית המשפט כי היא החלוקה הצודקת.

בחלוקה שאינה שיוויונית יכול לקבוע בית המשפט כי נכסים שנצברו לא יאוזנו בשווה, וכן כי שווי הנכסים לא יאוזנו מחצה על מחצה, וכי זכויות שצבר אחד מהצדדים לא יאוזנו, ועוד.

המקרים בהם משתמש בית המשפט בחלוקה שאינה שיוויונית, כאשר קיימת מערכת זוגית קלוקלת ושסובלת ממאפיינים שליליים, כגון: אלימות, בגידות, הברחת רכוש והתעמרות.

יחד עם זאת יודגש, כי הצד המבקש מבית המשפט לעשות שימוש בסעיף 8 ולבצע חלוקה שאינה מאוזנת, עליו מוטלת ההוכחה כי החלוקה שאינה שיוויונית, היא תביא לעשיית צדק חלוקתי.

להלן נסקור מספר דוגמאות מהפסיקה:

בפסק דינו של בית המשפט המחוזי (מרכז 1447-07-17) קבע בית המשפט, כי המחוקק נתן אפשרות לסטות מהחלוקה האקויטבילית כאשר ישנן נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, ולכן על בית המשפט לבחון כל מקרה לגופו על פי העובדות המונחות בפניו.

באותו מקרה יישם המחוזי חלוקה שאינה שיוויונית במקרה שהבעללא דאג לכלכלת המשפחה בצורה ראויה, ועול הכלכלה היה על כתפיה של האשה, ולכן השתמש בסמכויותיו על פי סעיף 8(2) לחוק, וקבע כי זכויותיה הפנסיוניות של האשה לא יאוזנו וישארו רק לאשה, וכך נכתב:

אמת המידה המרכזית שהוצעה להפעלת שיקול הדעת נוגעת למאמץ המשותף ולמילוי חובותיהם של בני הזוג במסגרת הנישואין, ובמיוחד מילוי חובותיהם הכלכליות והתחשבות בפער משמעותי בין מאמצי בני הזוג למען רווחת המשפחה וכן משיקולי צדק.

גם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ע”מ 638/04) יישם בית המשפט חלוקה שאינה שווה, כאשר באותו מקרה נהג הבעל להשתמש באלימות נפשית ופיזית קשה נגד אשתו, ולכן קבע בית המשפט כי יש להשתמש בעיף 8(2) לחוק ולקבוע חלוקה שאינה שיוויונית לטובת האשה, בכך שהיא תקבל חלק גבוה יותר, ותוצאה זו היא תהא החלוקה הצודקת בנסיבות המדוברות. וכך קבע המחוזי:

עם זאת, במקרים המתאימים, כאשר מוכחת אלימות פיזית ונפשית, ובמיוחד כאשר אינה חד פעמית אלא נמשכת, ניתן לעשות שימוש מושכל בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, באופן שייתן ביטוי לכך שמדובר באישה מוכה, והצדק מחייב כי במסגרת החלוקה של כלל הנכסים, החלק שינתן לה – יהיה גבוה יותר, בין אם מדובר בחלק יחסי גדול יותר ובין אם מדובר בחלוקת נכסים אחרת.

כמו כן, (תמ”ש 38559-05-11) דן כבוד השופט צבי ויצמן בזוג שהיו נשואים, אך מערכת היחסים שלהם לא היתה נורמטיבית, בכך שהבעל נהג לפקוד נשים אחרות ולרעות בשדות זרים, כאשר הוא מביא זאת אף לידיעת אשתו ומתרברב בזה, והאשה דבקה במערכת הנישואין על מנת לשקם ולשפר את הנישואין.

בית המשפט קבע והשתמש במונח “שיתופיות מוחלשת”, שזו הגדרה שנקבעה בפסיקה, כי בנסיבות מסויימות כגון אלימות ובגידות, הצד הנבגד או המוכה אינו חפץ לשתף את השותף בזכויותיו שצבר.

לפיכך, בחר בית המשפט לאזן את הנכסים בצורה שאינה שיוויונית לטובת האשה, ואף קבע  את מועד הקרע ליום מוקדם יותר, וכך נכתב בפסק הדין:

        בצד דברים אלו אין להתעלם מכך שבמשך תקופה ארוכה אין הקשר שבין הצדדים דומה לקשר סביר ורגיל בין בני זוג, קשר שעל פי מתכונתו ותבניתו מצאה הפסיקה ובעקבותיה המחוקק, להכיל את חזקת השיתוף או, במתכונת חוק יחסי ממון, את איזון המשאבים שאינו אלא “שיתוף דחוי” בנכסי הצדדים. לגישת ביהמ”ש יש לראות בקשר הזוגי החריג שבין הצדדים, מעת שעזב התובע את בית הצדדים ושב אליו כנוכח – נפקד, קשר היוצר “שיתופיות מוחלשת”, ובמילים אחרות- קשר המצדיק חריגה מאיזון משאבי הצדדים בדרך המקובלת של מחצה על מחצה וקביעתו באופן שונה, למצער באשר לחלק מנכסי הצדדים.

 גם בתמ”ש (י-ם) 11849-07-10 קבע כבוד השופט דניאל טפרברג, כי יש לעשות שימוש בסעיף 8(2) לחוק ולבצע חלוקה שאינה אקויטבילית לטובת האשה, היות שהבעל לא פרנס כראוי את המשפחה, ובמקום זאת בחר להתהולל עם נשים זרות ולספק את תאווותיו החומריות, ולכן בית המשפט ביצע חלוקה שאינה שיוויונית לטובת האשה, על מנת לעות צדק חלוקתי, וכך נכתב בפסק הדין:

במקרה דנן, האיש לא הצליח להוכיח, ולו בראשית ראיה, כי הוא פרנס את משפחתו ותמך בבני הבית. ביהמ”ש שוכנע שלנגד עיניו של האיש עמדה בעיקר טובתו האישית והחומרית. לנוכח מסקנה קשה זו, ביהמ”ש סבור כי בהתאם לכללי הצדק והשוויון המהותי, התוצאה הצודקת תהיה חלוקה לא שווה של המשאבים בין הצדדים. לפיכך נקבע כי נכסי הפרישה של האישה, שנחסכו על ידה בד בבד עם התמיכה באיש, זכויות הפנסיה וכלל הזכויות הכספיות הרשומות על שמה, לא יחולקו, אלא יישארו בחזקת האישה.

כאשר אחד מבני הזוג עוזב את הבית המשותף עקב פרידה, בן הזוג שנותר בדירה חייב לשלם בנסיבות מסויימות “דמי שכירות ראויים” על כך שהוא מתגורר בבית המשותף ששייך גם לצד שעזב את הבית.

המקור לדין זה הוא מסעיף 40 לחוק המקרקעין הקובע, כי כאשר שותפים מעוניינים לסיים את השותפות, הם מגישים תביעת פירוק שיתוף לבית המשפט, ובדרך זו שותפותם מגיעה לקיצה.

סעיף 40א לחוק המקרקעין (תיקון 17) קובע, כי גם כאשר מדובר בדירת שותפות של בני זוג, פירוק השיתוף תיעשה בדרך הדומה.

יחד עם זאת קובע הסעיף, כי כשמדובר בבני זוג שיש להם ילדים, בית המשפט יבצע פירוק שיתוף רק לאחר שנוכח בבירור כי לקטינים תהיה קורת גג.

אם בית המשפט הגיע למסקנה כי טובת הקטינים שישארו בבית המשותף, האם במקרה כזה, תחוייב האשה לתת לבעל דמי שכירות ראויים?

סעיף 33 לחוק המקרקעין קובע: שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש.

כלומר, החוק מחייב את השותף שהשתמש במקרקעין לשפות את שאר השותפים בשכר ראוי עבור השימוש.

סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט קובע, כי אם אדם קיבל טובת הנאה בכל דרך שהיא שלא על פי דין, הוא מחוייב להחזיר את מה שקיבל אף בדרך תשלום.

במקרה של בני זוג, המצב מעט מורכב, היות שאם האשה נשארת בדירה עם הילדים, מדוע שהיא תשלם לבעל עבור השכירות, בו בעת שיש על הבעל חובה אבסולוטית לדאוג למדור ואחזקת מדור עבור הקטינים.

אולם, כאשר הבעל נשאר בבית, ובפרט כאשר מדובר בתקופה ארוכה, בית המשפט יחייב את הבעל לשלם דמי שכירות ראויים בעד אותה תקופה שהתגורר בבית המשותף.

התנאי המרכזי לקבלת דמי שימוש ראויים הוא, כי הסיבה לעזיבת הבית, משום שלא היתה ברירה אחרת (לדוגמה: כאשר הוגשה תלונת שווא, או כאשר בני הזוג התגרשו בבית הדין, ומשכך, אסור להם לגור באותו בית), אזי בית המשפט יותר יטה לפסוק דמי שימוש ראויים.

 

פסיקות בתי המשפט לענייני משפחה

תמ”ש (צפת) 47926-07-15  (כב’ השופטת אביבית נחמיאס), דובר באשה שעזבה את הבית המשותף, והבעל נותר להתגורר בדירה. בית המשפט חייב את הבעל בדמי שימוש ראויים רק ממועד מתן הגט בפועל, היות שזוג שמתגרש אסור לו לדור באותו בית, ברם, על החודשים טרם הגט, הבעל נפטר מלשלם דמי שכירות, מאחר שהאשה לא הוכיחה שהיתה לה מניעה לגור איתו בבית.

תמ”ש (ירושלים) 6495-11-11  קבע כב’ השופט נמרוד פליקס, כי אין האשה זכאית לדמי שימוש ראויים, היות שלא הוכח כי הבעל מנע ממנה להתגורר בבית וכן לא מנע ממנה את פירוק השיתוף. וכך כתב בפסק הדין:

כעולה מהפסיקה, הכלל הוא כי מושגית עשויה לקום חבות בדמי שימוש ראויים, אף כאשר בן הזוג המתגורר בדירה אינו מונע בפועל את מגוריו של בן הזוג שיצא מן הדירה. זאת כאשר בן הזוג שאינו מתגורר בדירה מבקש לפרק את השיתוף בה ושותפו מסכל זאת, בעודו ממשיך להשתמש בנכס. במקרה דנן ספק אם ניתן לראות את הבעל כמי שסיכל את פירוק השיתוף בבית.

תמ”ש (חיפה) 19963-12-13  פסקה כב’ השופטת אלה מירז, כי האשה שנשארה בבית, תשלם דמי שכירות לבעל ממתן מועד הגט עד למכירת הבית.

אדם המעוניין לחלק את עזבונו על פי רצונו, שלא בכפוף לכללים הקבועים בחוק  הירושה, יעשה זאת ברגיל על ידי עריכת צוואה.                                                           

על עורך הצוואה להקפיד על כללים שונים הקבועים בחוק הירושה, ובין היתר על הכללים הבאים:

 א.       מעשה אישי- על הצוואה להיות מעשה אישי, הנעשית מתוך רצונו המלא והשלם של המצווה.

ב.         אי השפעה- על הצוואה להערך ללא כל התערבות או השפעה שלא כדין על רצון המצווה .

החוק מגדיר עילות פסלות שבהתקיימותן, עלולה להפסל הצוואה, כמפורט להלן:

העילות הנפוצות לפסילת צוואה

 העילות הנפוצות ביותר לפסילת הוראות צוואה מנויות בסעיף 30 א’ לחוק הירושה, הקובע כי הוראת צוואה שנעשתה מתוך אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה.

טענת פסילה נוספת – ואחת הנפוצות ביותר כעילה לפסילת צוואה – היא הטענה כי המצווה לא היה כשיר מבחינה מנטלית / קוגניטיבית והיה מוגבל ביכולתו להבין את מהותה ומשמעותה של פעולת הציווי.

מקור עילה זו מצוי בסעיף 26 לחוק הירושה :

“צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה.”

כפי שניתן לראות חוק הירושה מסתפק בהגדרה רחבה למדי –  “אינו יודע להבחין בטיבה של צוואה”.

על פי הפרשנות שניתנה בפסיקה להגדרה זו, נדרש מן המצווה כי יהיה מודע לכך  שהמסמך אותו הוא עורך הינו צוואה, כן עליו להיות מודע לגבי היקף רכושו, ולגבי זהות היורשים, וכן להבין את משמעות צוואתו מבחינת השפעתה על הזוכים ועל המודרים על פיה.

וכדברי השופט ברק בע”א 851/79 בנדל נ’ בנדל :  “לא ידע להבחין בטיבה של צוואה” מהו? ביטוי זה לא הוגדר על-ידי המחוקק, ואין זה רצוי, כי אנו נקבע בו מסמרות. המחוקק קבע אך הנחיה כללית, אשר מטרתה לבחון, אם המצווה היה מודע למהות מעשיו ותוצאותיהם. בהקשר זה ניתן לקחת בחשבון את מודעתו של המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה, את ידיעתו על דבר היקף רכושו ויורשיו, ואת מודעותו לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו 

 בהמשך קבע בית המשפט כי אין די במודעות לנתונים שהוזכרו לעיל וכי לכך יש להוסיף את הדרישה כי המצווה הינו בדעה צלולה ומפרש באופן נכון את המציאות הסובבת.

כך בע”א 1212/91 קרן ליב”י נ’ בינשטוק קבע השופט חשין כי אף אם פעל המצווה תוך מודעות מלאה להיקף רכושו ולזהות היורשים והיה מודע לתוצאות ציוויו אם הוכח כי רצונו בעת הציווי היה מושפע מתפיסת לקויה של המציאות – המדובר באותו עניין בחולה נפש אשר היה נתון לתעתועי שווא בשל מחלתו – הרי שנגדיר אותו כמי שפועל תחת המגבלה ויש לבטל צוואתו.

בית המשפט נמנע מלקבוע מבחנים חד משמעיים וגורפים, ונטייתו היא לבחון קיומה או העדרה של  “הידיעה להבחין בטיבה של צוואה” בהתאם לנסיבות של כל מקרה על נסיבותיו השונות ומכלול הראיות הספציפי.

המועד הרלוונטי לגבי מצבו של המצווה הינו  מועד עריכת הצוואה, בית המשפט עשוי להתעלם מראיות הנוגעות לזמן מוקדם או מאוחר יותר.

לסיכום האמור : החוק כפי שנתפרש על ידי בית המשפט, דורש כי המצווה יהיה בעת עריכת הצוואה מודע היטב למשמעות הרחבה של הפעולה המשפטית אותה הוא מבצע.

עם זאת, מאחר ועומדת לכל אדם חזקת הכשירות, נטל כבד מאוד מוטל על הבא לטעון כנגד צוואה כי היא פסולה בשל חוסר כשירות של המצווה, ויהיה עליו לתמוך טענתו בתשתית ראייתית איתנה וחד משמעית.