לעיתים חוות
דעת מומחה אינה מתקבלת על ידי בית המשפט שמינה אותו

ישנה פסיקה  ענפה העוסקת בעקרון העל שהוא טובת הילד, עת באים לקבוע על גורלו ועל עתידו בכל תחום שהוא, ובפרט כאשר מדובר בדבר קרדינלי, וקל וחומר בזמן שקיים חיכוך רב עוצמה בין ההורים באשר לגורל הילד.

במקרים רבים, ובפרט כאשר הקונפליקט בין ההורים רב, ממנה בית המשפט מומחה מטעמו על מנת שיתן המלצות בכל הנוגע למסוגלותם של ההורים ולטובתם של הקטינים, וזאת, לאחר שהמומחה מבצע מספר פעולות לצורך מתן חוות הדעת, כשבין יתר הפעולות, פגישות עם ההורים, פגישות עם הקטינים, ביקורי בית ומבחנים שונים.

כאשר המומחה מגיש חוות דעת, בית המשפט נוהג להעניק לה משקל רב, וברוב המקרים פוסק על פי ההמלצות שנכתבו בחוות הדעת.

אולם, במקרים בהם שוכנע בית המשפט, כי בחוות הדעת נפלו פגמים וליקויים שונים שגרמו לתוצאה שאינה סבירה, בסמכותו של בית המשפט לסטות ולחרוג מההמלצה שבחוות הדעת, ואף לפסוק הפוך לגמרי.

להלן נסקור מספר פסקי דין, בהם סטה בית המשפט מההמלצה שנכתבה בחוות הדעת.

 

1.     בבע”מ 10060/07 פלונית נ’ פלוני הוגשה בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה, וכן על הערעור שהוגש למחוזי שנדחה.

 באותו מקרה דובר שם על הגירת קטין בגיל 3 לגרמניה היות שאימו היתה ממוצא גרמני ואביו ישראלי. בהליך שהתנהל בבית המשפט לענייני משפחה הוגשה חוות דעת משלימה של המומחית שמונתה על ידי בית המשפט, שהמליצה כי הקטין ישאר בארץ ולא יהגר לגרמניה עם אימו.

על כך הגישה האישה ערעור למחוזי שלבסוף נדחה, וקביעתו של קמא התקבלה.

 האשה הגישה בקשת רשות ערעור לעליון, וזה קיבל את בקשתה נוכח הטענות בדבר עבודתה של המומחית ועל הממצאים העובדתיים שהסתמכה בחוות דעתה, שהתבררו לבסוף כי לא אומתו כדבעי.

 בפסק דינו של העליון, הפך את פסקי הדין שנתנו בית משפט קמא והמחוזי שהסתמכו על חוות הדעת המשלימה של המומחית, וקבע כי מאחר שנפלו פגמים בעבודתה ובחוות הדעת, לכן דין בקשת הערעור להתקבל, וקבע כי הקטין יהגר יחד עם אימו לגרמניה.

 בפסק הדין הבהיר העליון, את החשיבות של חוות דעת של מומחית שמונתה על ידי בית המשפט, אולם, במקרים שבהם מתגלים ליקויים בעבודת המומחית ובממצאים העובדתיים שהיא קבעה, על בית המשפט לסטות מחוות הדעת, ולפסוק על פי השיקול הבלעדי של טובת הילד.

 וכך התבטא העליון בתחילת פסק דינו בכל הנוגע לעבודת המומחית:

עיקר הראיות נלמדות מחוות דעת של מומחים, להם האפשרות לבחון את המקרה בעין מקצועית ואשר הינם אובייקטיבים בהשוואה להוריו של הקטין. ככלל, נוטים בתי המשפט לאמץ את הממצאים שאותם קבעו המומחים ואת מסקנותיהם. ואולם, יתכנו מקרים בהם אין מנוס מהכרעה המנוגדת לאמור בחוות הדעת, כאשר קיימות ראיות בעלות משקל מהותי המצדיקות זאת. יתר על כן, ביהמ”ש הוא שמכריע בסופו של יום בשאלת ההגירה, לא המומחה.

 

2.    בדנ”א 7015/94 היועמ”ש נ’ פלונית קבע העליון באותו מקרה כי הילד יחזור לחיק אימו הביולוגית, בניגוד לשתי חוות דעת אחרות שהוגשו על ידי מומחים הקובעים כי טובת הילד שישאר אצל משפחתו המאמצת, וזאת, כי בחוות הדעת התגלו כשלים, מאחר שלא בדקו את מסוגלות האם באופן ראוי.

 

3.    בתמ”ש (ראשל”צ) 26751/09 נ.ל נ ע.ל של כב’ השופטת אילת גולן תבורי, כאשר באותו מקרה ניתן פסק דין בניגוד להמלצת העו”ס ובניגוד לחוות הדעת של המומחה שמונה מטעם בית המשפט, וזאת לאחר שכתבה והרחיבה, כי היא מעדיפה לסטות מהמלצות המומחים לאחר ששקלה ובחנה היטב מהי טובת הקטינים.

מקרה זה מבהיר, כי לבית המשפט יש סמכות רחבה, וגם בסמכותו לסטות מהמלצות המומחים בזמן שהוא רואה לנכון, ולאחר ששקל מזווית ראייתו מהי טובת הקטינים הכנה.

4.     בתמ”ש (י-ם) 6501/98 א.א.מ נ’ א.א של כבוד השופט פיליפ מרכוס, הועלתה טענה של מסוכנות הורית ופגיעה מינית, כאשר ניתנה חוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט בשם “מכון אדם”, שקבעה חוות הדעת כי הטענה של מסוכנות הורית נבדקה ואכן יש בה אמת, ומשכך יש לקבוע את הסדרי הראיה בכפוף להמלצות שבחוות הדעת.

 בית המשפט דחה את חוות הדעת, לאחר שפירט בארוכה את הכשלים הרבים שנפלו בחוות הדעת בכך שלא בוצעו כל הפעולות שנדרשו לצורך מתן חוות הדעת, ולפיכך, דחה בית המשפט את חוות הדעת, ונתן פסק דין בו הוא קובע נחרצות הפוך לחלוטין מחוות הדעת שהוגשה לבית המשפט.

 אצטט בקצרה את תחילת סעיף 36 לפסק הדין, המבהיר את החובה המוטלת על בית המשפט לפקח על עבודת המומחה:

 ההכרח בפיקוח קפדני של בית המשפט, על אלה שנותנים חוות דעת ותסקירים, בעניינים של אישיות ומצב רגשי, כמו בענייני מסוגלות הורית חשוב שבעתיים.

 כמו כן, נכתב בסעיף 39 לפסק הדין, בעניין המשקל הרב שיש לבית המשפט גם כשקיימת חוות דעת מומחה שמונה מטעמו:

 

“אין חולק כי על בית המשפט לתת לחוות דעת מומחים ובכללם חוות דעת מומחים בתחום הרפואי, משקל ראוי. חוות דעת כאלו, הם ראיות המשמשות כלי עזר בעל חשיבות רבה והתחקות אחר האמת, בפסיקת הדין ועשיית צדק. עם זאת לעולם נתונה מלאכת השיפוט והערכה השיפוטית בידי בית המשפט ולא בידי המומחים. בית המשפט הוא הפוסק האחרון הן בשאלות העובדתיות והן בשאלות הרפואיות – משפטיות שעומדות בפניו להכרעה…

מעשה שהיה כך היה : נועה נולדה בשנת 2007 להוריה המאושרים דלית ואלון שמעוני. והנה חלפה לה רק שנה מאז שנולדה, והוריה כבר החליטו כי הגיע הזמן להתגרש ואז התעוררה שאלת משמורתה של נועה הקטינה, כלומר האם תהיה אצל האמה דלית או אצל האב אלון ?

 

על פי החוק, אם אין סיבה מיוחדת להורות אחרת – יהיו ילדים מתחת לגיל שש שנים אצל אמם. וכן בכלל של המשפט העברי נאמר כי ” הבת אצל אמה לעולם “. הכלל שהבת אצל אמה, הוא כלל משפטי, המבוסס על ניסיון חיים שצריכה בת את קרבת אמה וטיפולה. בין האם לבין הבת מתרקם קשר מיוחד, אשר בא לידי ביטוי בכל תקופות חייה של הבת. בגיל הרך ביטויו הוא כרגיל, בגילוי חיבה ואהבה ובגיל הגבוה יותר ביטויו של הקשר בהבנה מיוחדת שמגלה האם לרחשי לבה של הבת.

אותו קשר של אהבה ורבה נותן את אותותיו בחייה של הבת ומלווה אותה גם בהתבגרותה, וחלק גדול לו בעיצוב אישיותה. אם נחסך מהבת קשר זה, יורגש החוסר לא רק בילדותה, אלא עלול הוא להשפיע על התפתחותה ועל גישתה לחיים באופן כללי. לכן ברור שסיפוקו של קשר אהבה זה לבת הינו אחד הצרכים הבסיסיים לשם התפתחותה התקינה.

 

אם זהו הכלל המשפטי – מקומה של נועה עם האמה דלית. אך המציאות אינה תמיד פשוטה וברורה וכך היה במקרה של משפחת שמעוני – האם דלית הייתה במשבר עקב הגירושין והעדיפה להעביר את נועה למשמורתו של האב אלון. נועה נשארה אצל אביה והוא גידל אותה בעזרת הוריו בחולון, כאשר האם דלית נפגשת עם הבת נועה פעמיים בשבוע. עם הזמן, החל האמה דלית להתאושש ואז לקחה את נועה אליה לביתה בבת –ים בכל סוף שבוע שני.

כך חלפו להם שנתיים ודלית בנתה שוב את חייה ואף חזרה למקום עבודתה במשרד רו”ח. כמו כן הכירה בחור והיא מתעתדת להנשא לו בקיץ הקרוב. בשלב זה חשה דלית רצון עז לגדל את נועה וכן חשה כי יש לה את הכוחות לכך.

 

נשאלת השאלה, האם די ברצונה של דלית האם כדי שנועה תחזור לגור איתה ותגדל אותה ? ומה קורה עם  העובדה שנועה הולכת לגן ילדים, ורגילה לגור עם האב ולהיות בקשר קבוע יומי עם הסבא והסבתא. האם מעבר לאם לא יגרום לה לנזק נפשי, מכיוון שעליה לשנות את סביבתה הטבעית אליה הורגלה ?

ומה עם רצונו של האב אלון כי בתו נועה תמשיך לגור אצלו ? האם להשאיר את נועה בבית אביה, מקום בו טוב לה או להעבירה לאם ?

 

במצב שבו שני ההורים טוענים כי משמורת הילדה צריכה להיות אצלהם, נעזר בית המשפט לענייני משפחה בתסקירים של עובדות סוציאליות מחולון ובת –ים מקום מגורי ההורים. כל אחת מהעובדות הסוציאליות הצביעה על כך, כי ההורה הגר בתחומה מסוגל לטפל בבת נועה. ביהמ”ש החליט כי יהיה מפגש משותף בין שתי העובדות הסוציאליות, לצורך חוו”ד משותפת וכך היה. אך גם זה לא הביא לפתרון, מאחר וההערכתן הייתה שהן אלון והן דלית הינם אנשים חיוביים אשר הראו מסירות לילדתם.

בסופו של דבר, העדיף בית המשפט להעביר את נועה לידי האם, אחר וסבר כי טובתה של נועה לגדול עם אמה נוכח חשיבות הקשר בין אם לבת והשפעתו על התפתחותה התקינה של הילדה. האב טען כי יש לסטות מהכלל המשפטי כי מקומה של בת עם אמה, במקרה זה, לאור החשש הכמעט ודאי כי מעבר מבית האב האהוב לבית האם ייגרום לזעזוע לנועה. כמו כן המשבר של האם בעבר מעמיד בספק את יכולתה של האם להתמודד עם גידולה של הבת.

אך טענת האב נדחתה ובית המשפט הגיע למסקנה כי טובתה של הבת להיות בקרבת אמה. השפעת אותו קשר עליה למשך המשך חייה עדיפה היא על הזעזוע הזמני של מעבר הבת מבית אביה לאמה. לגבי יכולתה של האם להתמודד עם גידולה של נועה, הרי מדבריה של העובדת הסוציאלית מבת –ים, המכירה את האם – סיכוייה טובים להתמודד עם גידול הבת. לכן כדאי לקחת את הסיכון הקל ולהחזיר את הבת לבית אמה למען היציבות, הצפוייה לילדה עם הצלחת היקלטותה בבית האם. כאשר נוצרה אפשרות שהאם תוכל לקבל את הבת, אין לפקוד עליה את שנעשה בעבר כאשר הייתה במשבר, ויש לאפשר לה – למען הבת – לתפקד כאם לכל דבר.

 

לסיכום : כאשר כל אחד מההורים מסוגל מבחינת אישיותו להיות הורה טוב לבת, יש להעדיף את הקשר של הבת לאם בהעדפה ברורה.

ביהמ”ש  העניק לאב משמורת מלאה על בנו עקב מעבר האם למרכז

 

בתמ”ש 23494-01-10  א”ק נ’ מ”ש, במסגרת תביעות משמורת שהגישו הצדים, נתן ביהמ”ש לענייני משפחה משמורת מלאה לאב, לאחר שהאם עברה באופן חד צדדי מהצפון למרכז.

 רקע:

 מדובר בצדדים פרודים, הורים לקטין שכיום הינו בן 4. מאז פרידת הצדדים התנהל ביניהם הסדר הדומה למשמורת משותפת. מאחר והאם החליטה לעבור למרכז לצרכי עבודתה, כל צד הגיש תביעה למשמורת. חוו”ד של מומחה שמונה בתיק קבע כי על האב לקבל המשמורת. פס”ד מנתח חוו”ד זו לצורך הכרעה בתביעות.

טענות האב:

 האב טוען כי יש לאמץ חוות דעת המומחה במלואה.

האב מכחיש טענות כאילו הוא מונע מרגשות נקם וטען כי לאורך כל הדרך הוא עומד

באמת ובתמים על טובת הילד כאשר הוא סבור שהישארותו בחיקו תשרת את טובתו

באמת.

לענין חזקת הגיל הרך נטע כי  אין להתלות בחזקת הגיל הרך באופן גורף ובלעדי וכמות ואיכות הממצאים והנימוקים שבחוות הדעת גוברות לאין ערוך על החזקה . כן נטען כי המעבר  למרכז הארץ מלמד על העדפת צרכי האם על פני צרכי הילד.

 טענת  המשיבה:

 האם טוענת כי המומחה לא נתן משקל מתאים וראוי לעובדה שהאב משמיץ את האם

ואת יכולותיה ההוריות ובכך עלול לפגוע בילד.  לטענתה, רצון האב במשמורת נובע בעיקר,

מרצונו לפגוע בה ולכן הוא  פסול מראש לקבל המשמורת.

לעניין  מעבר האם לצרכז נאמר כי לאם זכות להתקדם מבחינה מקצועית, אישית

וחברתית ולצרכי פרנסתה מחוייבת הייתה להעתיק מגוריה למרכז הארץ. לעניין זמינות

הצדדים לילד, נטען כי האם תשנה שעות עבודתה כאשר הילד יהיה בגן.

ביהמ”ש פסק:

 ביהמ”ש מקבל את חוו”ד המומחה הוא טוען כי אכן מסוגלותו ההורית של האב עולה על זו של האם, אשר מצידה עובדת שעות רבות ולא תהיה פנוה לטפל בקטין (אלא באמצעות עזרה חיצונית). בנוסף, הילד עצמו הביע את רצונו להיות במשמורת האב. לאור כל הסיבות הנ”ל הוחלט כי האב יקבל משמורת מלאה.

ביהמ”ש המחוזי קיבל ערעור של אם לקבלת משמורת על בנה, בן 4.5 שנים

 בעמ”ש 38844-10-13 פלונית נ’ פלוני קיבל ביהמ”ש המחוזי בנצרת את ערעורה של אם, וקבע כי המשמורת על בנם המשותף של הצדדים בן 4.5 שנים, תימסר לאם, ולא לאב, מאחר ולא נסתרה חזקת הגיל הרך.

 רקע:

הורי הקטין נפרדו עוד בהיותו בן חצי שנה. בתחילה, היה ביניהם הסדר של משמורת משותפת, אולם עקב מעבר האם לאזור מרוחק, נתמנה מומחה לצורך מתן החלטה בדבר המשמורת. המומחה קבע כי על האב לקבל המשמורת, וביהמ”ש לענייני משפחה אימץ המלצה זו. מכאן ערעור האם.

טענות המערערת:

 המערערת טוענת כי ביהמ”ש לענייני משפחה שגה כאשר לא אפשר לחקור את המומחה על חוות דעתו, כאשר קבע כי זמינות המשיב לקטין גדולה מזמינותה, כאשר לא ייחס חשיבות להשמצת המשיב את המערערת, וכאשר קבע כי נסתרה חזקת הגיל הרך.

טענות המשיב:

 לטענתו, יש לתת משקל לתפקוד בפועל של כל הורה ביחס לקטין, וכאשר במקרה דנן נמצא כי תפקודו עדיף.

כמו כן, נטען כי חוות הדעת של המומחה שמינה בית משפט קמא היא מובהקת וחד משמעית.

המשמורת הוענקה לו נוכח תפקוד מיטיב שלו כלפי הקטין לעומת תפקוד מוגבל ומצומצם של המערערת, מה גם שזמינותו לקטין נרחבת ואמיתית,  בעוד זמינות המערערת לקטין היא מצומצמת ולמראית עין בלבד.

 ביהמ”ש פסק:

 ביהמ”ש בחן לעומק את חוו”ד המומחה וקבע כי מאחר והמומחה סבר כי אין כיום ליתן משקל לחזקת הגיל הרך, הוא התעלם מחזקה זו לחלוטין לצורך הגעה למסקנתו בשאלה מי מבין ההורים עדיף לצורך המשמורת. אלמלא עשה כן, הייתה, לדעת ביהמ”ש המחוזי-  חוות דעתו ככל הנראה הפוכה.

כן נקבע כי עיון בחוות דעת המומחה דנן, בתשובותיו לשאלות ההבהרה וכן בתשובותיו לחקירתו הנגדית, מלמד, כי אם קיימת עדיפות כלשהיא במסוגלותו ההורית של המשיב –  אין מדובר בפער כה מהותי המבסס את סתירת חזקת הגיל הרך.

על כן נקבע כי על האם לקבל המשמורת, ולאב יקבעו סדרי ראיה.

ביהמ”ש המחוזי דחה ערעור אם להעתקת מקום מגוריה

 בעמ”ש 35652-07-12 א.ב ח נ’ מ.ב.ח דחה ביהמ”ש המחוזי את ערעורה של אם על פסק דינו של ביהמ”ש לעניני משפחה, אשר דחה את בקשתה להעתקת מקום מגוריה, יחד עם ילדיה, הרחק מהאב.

רקע:

 לצדדים שני ילדים קטינים. בהסכם הגירושין נתנה משמורת לאם, וסדרי ראיה לאב, והוא מתגורר בסמיכות רבה לבית האם.

המערערת הגישה בקשה להעתיק את מקום מגורי הילדים למרכז. ביהמ”ש לענייני משפחה דחה הבקשה , ועל כן הוגש ערעור זה.

 טענות המערערת:

 לדבריה, בית המשפט קמא טעה בקובעו כי מעבר הילדים יפגע בסדרי הראיה באופן משמעותי, שכן לשני בני הזוג כלי רכב ומדובר במרחק נסיעה לא רב .

לטענתה, בית המשפט לא נתן משקל לעובדה כי בעבר המשיב צמצם את הסדרי הראייה לפעם אחת בשבוע בלבד, ונהג בחוסר עקביות ויציבות  ביחס לקיום הסדרי הראייה.

כן נטעו כי הישארותה במקומה הנוכחי פוגעת בה ובזכויותיה להמשיך בחייה, להתרחק מקרבתו המטרידה של המשיב ולהשלים את הליך הגירושין, 

 טענות המשיב:

 המשיב טוען כי יש להותיר על כנו את פס” ד של ביהמ”ש קמא. לטענתו, מעבר האם יקרע את הילדים מביתם החם, מבית הספר ומחבריהם.

המרחק הגיאוגרפי בין המקום הנוכחי למרכז הארץ יפגע קשות בהסדרי הראיה ובקשר של הילדים עמו.

כן נטעו כי המעבר יגרום לילדים נזק נפשי,  וכי הם הביעו את רצונם שלא להעתיק את מקום מגוריהם.

ביהמ”ש פסק:

 ביהמ”ש פסק כי כל  החלטה שתתקבל, צריכה להבטיח את המשך הקשר בין הילדים לבין ההורה הלא משמורן, תוך ראיית טובת הילדים כנקודת מוצא ראשונה ואחרונה לצורך ההכרעה.

ביהמ”ש בחן את התסקיר שהוגש בעניין, ממנו עולה כי טובת  הילדים היא השארתם במשמורת המערערת, והמשך  קיום הסדרי הראיה עם האב , וכי הם אינם חפצים במעבר .

לאחר שקילת השיקולים הרלונטיים, קובע ביהמ”ש המחוזי כי אין מקום להיעתר לבקשת המערערת , ועל כן נדחה הערעור.