תביעה לפירוק שיתוף בדירת בני זוג

 

כידוע, כל אדם שנמצא בשותפות של נכס במקרקעין, יכול בכל עת וללא כל סיבה לדרוש את פירוק השותפות, על ידי הגשת תביעה לבית המשפט המכונה בשם “תביעה לפירוק שיתוף”.

 

אולם, כאשר מדובר בבני זוג יש מגבלות ספציפיות כעולה מסעיפים 40א(א) לחוק המקרקעין, וסעיף 6 לחוק יחסי ממון, וכפי שיפורט להלן.

 

כמו כן ישנה סוגיה נוספת, שנקראת “מדור ספציפי” שהינה חלק מהליך של שלום בית/מזונות, וכפי שיורחב להלן.

 

מקור הדין של פירוק שיתוף, הוא מסעיף 37(א) לחוק המקרקעין, התשכ”ט – 1969, הקובע:

 

“כל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לדרוש פירוק השיתוף”.

 

בשורת הלכות, קבע ביהמ”ש העליון כי אין למנוע פירוק שיתוף, גם מקום בו הצדדים הינם בני זוג, על מנת שלא להכביד על מי מבני הזוג, ולמנוע ממנו שימוש בזכותו הקניינית.

 

כך למשל, בפרשת ראש חודש קבע ביהמ”ש העליון כי יש להיעתר לתביעת פירוק שיתוף למרות קיומם של הליכים בתחום דיני המשפחה:

 

“פירוק השיתוף של בני זוג בדירת מגוריהם, שאינו כרוך בתביעת גירושין, כמוהו כפירוק כל שיתוף אחר במקרקעין, וגם על פירוקו של שיתוף כזה יחולו הוראותיו של חוק המקרקעין, תשכ”ט-1969. רוצה לומר, כשישנם שני שותפים בלבד לנכס, ואחד מהם דורש את פירוק השיתוף, על-פי זכותו לפי סעיף 37(א) של החוק, ‘במקרה כזה השותף האחר אינו יכול לדרוש שהשיתוף יקויים למרות רצון שותפו לפרקו”.

 

ברע”א 4358/01 בר אל נ’ בר-אל  פרט בהרחבה בית המשפט העליון אודות הגישה הראויה שעל בית המשפט להחיל בבואו לפרק את השיתוף בדירת המגורים של בני הזוג:

 

… הסדר הרצוי הוא הסדר המאפשר לבן הזוג החפץ בהפרדת זכויותיו ברכוש המשותף עוד בטרם ניתן פסק לגירושין, על מנת להחליש את כוח המיקוח והסחיטה של בן הזוג האחר, ועל מנת להבטיח כי שני בני הזוג מקבלים את שהם זכאים לו כתוצאה מקשר הנישואין – להשיג את מבוקשו.

דחיית הליכי פירוק השיתוף בדירה יכולה להכביד על אחד הצדדים באופן שאינו נאות.

 

בע”א 736/85 לזר נ’ לזר נאמר:

 

יתכן שדווקא הקדמת הדיון בפירוק השיתוף יש בה כדי לקדם את פתרון המחלוקות, כי אם יקבע בית המשפט, על יסוד הראיות שלפניו, מה חלקיהם של כל אחד מן השותפים לדירה, תוסר אבן נגף להסדרת יתר הנושאים הנתונים במחלוקת.

 

זאת ועוד, בית המשפט העליון פסק זה מכבר, כי בד – בבד עם הגשת בקשת הפירוק, החלו למעשה הליכי הפירוק. כך למשל, נפסק:

 

לפי סעיף 37(א) לחוק המקרקעין “זכאי” כל שותף בכל עת לדרוש פירוק השיתוף. ומשהשתמש בזכותו ודרש פירוק השיתוף על ידי שהגיש תביעת פירוק לבית המשפט, הרי החלו הליכי פירוק” כמשמעותם בסעיף 44, ואין כל צורך בצו פורמלי.

 

יצוין כי במאמרה של כבוד השופטת ד”ר ד’ פלפל “פירוק השיתוף במקרקעין בדירת מגורים של בני זוג”, טוענת היא כי אין כמעט כל טענה אשר יכולה לדחות את התביעה לפירוק השיתוף, וכך נכתב:

 

התפתחויות בתחום פירוק השיתוף במקרקעין, הניסיונות להשהיית הליך המדור, והחשש שכתוצאה מכך ישללו לפרק זמן ממושך זכויות קנייניות של אחד הצדדים, הוא עלול להגיע עד כדי מצוקה כלכלית, מביאים למסקנה ולהמלצה, כי יש לבצע את הליך הפירוק מיידית… אין כל טענות הגנה בפירוק שיתוף במקרקעין, לא מתחום המעמד האישי, לא מתחום חלוקת המשאבים, ולא לעניין ביטול מתנות.

 

ראה: ד”ר פלפל, פירוק השיתוף בדירת המגורים של בני-זוג, הפרקליט לט (3), תשנ”א – 1990 , 488, 504.

 

 

התייחסות החוק למכירת דירת מגורים של בני זוג

 

סעיף 40א(א) לחוק המקרקעין, תשכ”ט-1969, קובע, כי דירת מגורים של בני זוג ניתן להורות על פירוק שיתוף, רק לאחר שנוכח בית המשפט כי לילדי בן הזוג ולבן הזוג המחזיק בהם, קיים מקום מגורים חלופי ראוי לצרכיהם, וכך לשון הסעיף:

 

החליט בית המשפט לפי סעיף 40, על פירוק השיתוף במקרקעין משותפים שהם דירה של בני זוג המשמשת להם למגורים, בדרך של מכירה, לא יורה על ביצועה והמכירה תעוכב, כל עוד לא נוכח בית המשפט כי לילדי בני הזוג הקטינים ולבן הזוג המחזיק בהם, יחדיו, נמצא הסדר מגורים אחר המתאים לצרכיהם, לרבות הסדר ביניים למגורים זמניים המתאים לצרכיהם, לתקופה שיקבע.

 

כך גם קבע המחוקק בלשון זו, בסעיף 6א לחוק יחסי ממון, התשל”ג-1973.

 

כלומר, בדירת מגורים של בני זוג המחזיקים בה במשותף, בית המשפט יורה על פירוק שיתוף רק לאחר שהתברר כי לילדים ולהורה שמחזיק בהם, תהיה להם קורת גג ראויה ומתאימה לצורכיהם. אם וכאשר התברר לבית המשפט כי אין להם מקום חילופי ראוי לגור בו, הוא ידחה את התביעה.

 

 

מדור ספציפי בבית הדין הרבני

 

בבית הדין הרבני ישנו הליך מיוחד הנקרא “תביעה למדור ספציפי”, שבו יש לבית הדין סמכות להורות, כי פירוק השיתוף יתבצע רק לאחר שהקטינים יגיעו לגיל 18 או 21 או בכל גיל שיקבע, וזאת רק לאחר שמצא כי לקטינים אין מקום חילופי אחר המתאים לצרכיהם.

 

כמו כן, רשאי בית הדין להעניק מדור ספציפי, כאשר הבעל עזב את הדירה בלא סיבה המניחה את הדעת, או שהגיש תביעת גירושין, והוכח כי הוא האשם בהרס התא המשפחתי.

 

חוק יחסי ממון וכוונת שיתוף ספציפית

 

כידוע, בני זוג שנישאו לאחר ינואר 1974 חל עליהם המשטר הרכושי של חוק יחסי ממון, התשל”ג- 1974 (להלן: “החוק”) .

מטרת החוק בין היתר, ליצור ודאות משפטית בכל הקשור למצב הרכושי בין בני זוג עת פוקעים נישואיהם. ודאות משפטית זו, אשר אותה מבקש החוק להשיג, מחייבת משנה זהירות בכל עת בו מבקשים בתי המשפט ליתן פתרון משפטי מחוץ לחוק.

 

סעיף 4 וסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון

 

סעיף 4 לחוק קובע: “אין בכריתת הנישואין או בקיומם כלשעצמם לפגוע בקניינם של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני”. יש לקרוא את סעיף 5(א) לחוק יחד עם סעיף 4 לחוק, אשר קובע כי אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע ברכושם של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות.

סעיף 5(א)(1), מציין את החריגים ואת הנכסים שאינם חלק ממאסת הנכסים המשותפת, כגון כספים או נכסים שהגיעו טרם הנישואין, או מתנות וירושות שהגיעו אף בעת הנישואין.

 

החריג לכלל המנוגד לחוק יחסי ממון –   שותפות מכח הדין הכללי

המטרה של כוונת שיתוף ספציפי באה בכדי ליצור שיוויונות ולמנוע תוצאות בלתי צודקות, כאשר הקשר או הנישואין מגיעים לקיצם, ובמקרה שמדובר בנכס חיצוני ואפילו רשום על שם אחד מבני הזוג, יתכן שהוא יכנס למאסת הנכסים המשותפת, מכח הדוקטרינה של כוונת שיתוף ספציפית.

על מנת לזכות בנכס מהדוקטרינה של כוונת שיתוף ספציפי הפסיקה דרשה דבר מה נוסף, כדי שיוכח כי שני בני הזוג הסתמכו האחד על השניה , וכי היתה כוונת שיתוף במהלך הנישואין.

יודגש, כי הפסיקה הבחינה בין נכס חיצוני ששימש כדירת מגורים שרף ההוכחה בגינו קל, לבין נכס חיצוני עסקי – ששימש למטרת עסק, שרף ההוכחה לטוען כוונת שיתוף, מוגבר מאוד.

כוונת שיתוף ספציפית זו שאלה עובדתית הנבחנת על ידי נסיבות חייהם ביחס לנכס הספציפי/הסכמה משתמעת או מפורשת/אומד דעת הצדדים, ראו: בע”מ 2948/07 פלונית נ’ פלוני.

במאמרו של פרופ’ ליפשיץ “החלת השיתוף הספציפי מכוח הדין הכללי על נכסים מלפני הנישואין ועל ירושות ומתנות בעידן של חוק יחסי ממון” (הון משפחתי, נובמבר 2014) מציע, כי בבואנו לדון על נכסים חיצוניים בין בני זוג, בראש ובראשונה צריך לבדוק האם התקיים בין בני הזוג “אורח חיים קישורי”, דהיינו, שהצדדים יחיו בהרמוניה ואידיליה מתוך אהבה כנה ותמימה במשך 20 שנה מינימום, ורק לאחר מכן יהיה אפשר להתחיל לדון על דבר מה נוסף כדי להחיל את כוונת השיתוף.

“אורח חיים קישורי” הוא מצב של אוירה נעימה בבית ואווירת שיתוף בנכסים עליהם מדובר. ככל שלא מתקיים בהם אווירת שיתוף, לדעת פרופ’ ליפשיץ אין להחיל עליהם כוונת שיתוף.

בבע”מ 1398/11 אלמונית נ’ אלמוני הדגיש כבוד השופט זלברטל את החשיבות הרבה של בחינת אורח חיים קישורי, והבהיר כי המבחן הראשון שצריך להיבחן עת דנים האם היתה כוונת שיתוף ספציפית, היא בחינת משך זמן הנישואין, אורח חיים קישורי ואוירת השיתוף בכל הנוגע לנכס חיצוני.

באותו פסק דין נתן השופט עמית מספר פרמטרים לבחינת כוונת שיתוף/”דבר מה נוסף”, שבמהלך השנים התקבלו פרמטרים אלו בערכאות הנמוכות.

להלן נסקור את הפרמטרים שנתן כבוד השופט עמית:

1.      האם הדירה הובאה על ידי אחד מבני הזוג לנישואין או נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לאחר הנישואין? 

2.      האם הדירה נתקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה? 

3.      האם לבן הזוג השני דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואיו ואשר נותר על שמו? 

4.      אורך התקופה בה הדירה הייתה רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בהם התגוררו בני הזוג בדירה? 

5.      האם ניטלה הלוואה בגינה נרשמם משכון/משכנתא על הדירה, ואשר שולמה לאורך השנים על ידי בני הזוג במשותף? 

6.      שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג? 

7.      נסיבות ספציפיות נוספות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני. 

בפסק הדין תמ”ש (ב”ש) 50571-10-12 פלוני נ’ אלמונית האריך כבוד השופט אלון גביזון במודל “הקהילה המשפחתית” של פרופ’ ליפשיץ, ובנוסף הרחיב ב”מודל התכליתי” של החוק וקבע, כי ניתן להשתמש בכוונת שיתוף ספציפית בדין הכללי רק על פי תכליתו של חוק יחסי ממון.

עוד נכתב בפסק הדין, כי חוק יחסי ממון מסדיר באופן ברור את המשטר הרכושי בין בני הזוג, עת הם נפרדים, ולפיכך, מתן פתרון רכושי אחר הסותר את החוק הספציפי מכוח הדין הכללי, צריך להיעשות במשורה ולהשגת המטרה שהחוק הספציפי מבקש להשיג.

בתמ”ש 47674-06-14 ח.י.ס נ’ מ.י.א קבע כבוד השופט אסף זגורי כי לא ניתן לקבוע כוונת שיתוף ספציפית כאשר מדובר במערכת יחסים קצרה כאשר הדירה רשומה רק על צד אחד ונרכשה במימונו.

בתלה”מ (י-ם) 31347-05-19 האיש נ’ האשה, דובר בתביעות רכושיות הדדיות בין הצדדים, כאשר קבע כבוד השופט נמרוד פלקס, כי אין האשה זכאית לשיתוף במסעדה שמחצית מהזכויות היו רשומות על שם הבעל עוד טרם הנישואין, וחרף העובדה כי מחצית מהזכויות האחרות נרשמו על שמו בזמן הנישואין, וזאת נוכח מערכת היחסים הקצרה שהיתה ביניהם, דבר השולל כוונת שיתוף ספציפית.

אימתי נכס עסקי שנוצר טרם הנישואין יחשב כמשותף?

 

א.      מהו נכס חיצוני?

 

חוק יחסי ממון קובע כי במעמד איזון המשאבים בין בני הזוג, יתחלקו הם במסת הרכוש המשותפת.

כן נקבע בחוק כי במסת הרכוש המשותפת לא יכללו הנכסים הבאים:

 

1. רכוש שנרכש טרם הנישואין, או שניתן לאחד הצדדים במתנה או בירושה

2. רכוש שבני הזוג הסכימו בכתב כי לא יאוזן ביניהם

3. גמלה או פיצוי המשולמת לאחד מבני הזוג בלבד

 

נכסים אלו מכונים “נכסים חיצוניים” מאחר והם “חיצוניים” לתא המשפחתי ולא הושגו ביגיעה משותפת- ועל כן לא אמורים להיחשב כמשותפים ו/או להתחלק בין הצדדים.

 

חרף לשון החוק, קיימים מקרים בהם הפסיקה קבעה כי גם נכס שאמר להיות חיצוני- יחשב, ולו בחלקו,  כמשותף,  וכי גם לבן הזוג האחר חלק מסוים באותו נכס.

 

אבהיר כי בכל הקשור לנכס חיצוני, הפסיקה מבדילה בין 2 סוגים של נכסים:

 

1.        דירת מגורים חיצונית– דירה שנרכשה ע”י אחד מבני הזוג טרם הנישואין, או   שנתנה לאחד מהם בירושה או במתנה – אולם בני המשפחה גרו בה.

           במקרה מסוג זה, ידרש נטל הוכחה מופחת על מנת להוכיח כי זו אמורה להיות            משותפת, ולהתחלק בין בני הזוג במעמד איזון המשאבים.

 

2.        נכס חיצוני אחר, כגון עסק שהוקם טרם הנישואין או חסכונות שנחסכו טרם הנישואין והושמו בחשבון נפרד- במקרים מסוג זה, ידרש נטל הוכחה גבוה         יחסית על מנת להוכיח כי אלו אמורים להיות   משותפים ולהתחלק בין בני הזוג             במעמד איזון המשאבים, מאחר ורק צד אחד צבר אותם ועשה בהם שימוש בלעדי.

 

 

 

ב.     השבחת נכס עסקי חיצוני, והעלאת ערכו במהלך הנישואין

 

ככלל, עסק שהוקם טרם הנישואין אינו אמור להתחלק בין הצדדים במעמד איזון המשאבים. אולם, קיימת פסיקה שנתנה גם לצד השני חלק כלשהו בעסק מסוג זה, חרף הוראות החוק, בד”כ כאשר הוכח כי גם הצד השני- שלא הקים את העסק- תרם באופן ישיר להשבחתו.

בפסיקה נקבע כי על צד הטוען כי פעולתו והשקעתו הביאה לעליה בערך הנכס, ועל כן הוא זכאי לחלק יחסי מהשבחה זו, להוכיח כי:

 

1.        עלית הערך נבעה בעיקר מעבודתו בנכס.

 

2.        עליית ערך הנכסים לא נבעה מעליית ערך נכסים מהסוג העומד לדיון –  אלא מהשקעתו של בן הזוג האחר דווקא.

 

3.        שווי הנכסים בשל השקעת בן הזוג  עולה על שוויים לו מומשו הנכסים בעת   הנישואין ותמורתם הושקעה בהשקעה בנקאית או בהשקעה פאסיבית אחרת         רגילה.

דוגמה למקרה בו ניתן לקבוע קשר ישיר בין פעולות הצד האחר להשבחה הינה מקרה בו שני בני הזוג השקיעו כספים משותפים בעסק, וכך השביחו אותו.

במקרה שכזה, מקור ההשבחה הוא בהשקעה משותפת של שני בני הזוג, ולולא השקעה זו לא הייתה ההשבחה באה לעולם.

על כן, סביר להניח כי ביהמ”ש יקבע כי השבחה זו, שמקורה בכספים משותפים וברי איזון- אמורה להתחלק בין הצדדים, ביחס אותו יקבע בית המשפט.

 

ג.        כיצד ניתן להגן על העסק בהסכם?

 

יש לרשום במפורש בהסכם כי עסק מסוים הינו בבעלות בן הזוג  שהקים אותו בלבד, וכי גם אם זה יעלה את ערכו בעתיד ו/או יושקעו בו כספים – הרי שהשבחה זו הינה בבעלות בעל העסק בלבד. כמו כן, חשוב לשמור על הפרדה, כך שבן הזוג האחר לא יעבוד בעסק.

 

הענקת מתנה לבני זוג בזמן הנישואין

 

בפסק דין ע”א 384/88 זיסרמן נ’ זיסרמן בחן בית המשפט העליון מקרה שבו קיבלה אישה דירה במתנה מהוריה, אולם במהלך הנישואין רשמה את מחציתה על-שם בעלה. משהחלו ההליכים המשפטיים של הגירושין בין הצדדים, טענה האישה כי הדירה ניתנה לבעל ב”תנאי מפסיק” שלפיו, אם יתגרשו – תחזור המתנה אליה, ועל כן יש לשנות את הרישום כך, שהיא תירשם כבעלים היחיד של הדירה. בית המשפט ציין כי קבלה באופן גורף של טענת מי מבני זוג, שלפיה מתנה שהעניק הינה על תנאי – כל עוד חייהם המשותפים מתנהלים כסדרם, והיא תושב לנותן אם החלו הליכי פרידה – תוביל לביטול כל המתנות שהעניקו בני זוג במהלך הנישואין – וברי כי אין זה מצב רצוי.

 

על כן, כאשר בן זוג המעניק מתנה לבן זוגו רוצה לעגנה בתנאי מסוים – עליו לעשות זאת במפורש, או ליצור מנגנון החזרה כלשהו, או שניהם.

על בן הזוג נותן המתנה לערוך מסמך בכתב עם בן הזוג שמקבלה, אשר יכלול באופן ברור את תנאי מתן המתנה ואופן החזרתה. במצב כזה, יקשה מאוד על הצד המקבל לטעון כי המתנה לא ניתנה על תנאי, וירבו הסיכויים כי זו תחזור לבעליה עם התקיימות התנאים הרשומים במסמך.

 

סוגיית המתנה נידונה גם בפרשת בעהם בבג”ץ 609/92 בעהם נ’ בית הדין הרבני הגדול לערעורים, באותו מקרה הורי הבעל רכשו דירה לאחר נישואי בנם, והחליטו לרשום אותה על-שם שני בני הזוג. בני הזוג מכרו דירה זו ורכשו דירה חדשה שאותה הם רשמו על-שם שניהם.

בית הדין הרבני הגדול, שם נידון עניינם של הצדדים, קבע כי הבעל נתן לאשתו מחצית מן הדירה במתנה, אך מתוך אומד דעתם של הצדדים יש לומר, כי מתנה זו ניתנה לאישה על-תנאי שלא תבגוד בו ושלא תעזבנו. משלא נתקיים התנאי, בטלה המתנה.

האישה הגישה ערעור לבג”ץ, אשר קיבל את קביעת בית הדין הרבני, לפיה הבעל העניק לאישה מתנה, עת רשם מחצית מהדירה על שמה. משנקבע כי מדובר במתנה, בדק בג”ץ האם המתנה ניתנה ללא תנאי, כך שאין הבעל יכול לחזור בו, או שהיא על תנאי מסוים. בפסק הדין נקבע, על-פי נסיבות העניין ובהתאם לכללי המשפט העברי, כי מדובר במתנה אשר נתנה על תנאי. לפיכך, הוחלט כי לאישה אין חלק בדירה, ועל כן יש אף לשנות את הרישום לטובת הבעל.

יצוין כי מדובר בקביעה חריגה, שכן היא סותרת רישום רשמי של בעלות, ומורה על שינויו.

                        

בבע”מ 1581/06 פלוני נ’ פלונית נידון בבית המשפט העליון דינן של שתי דירות שאישה קיבלה בירושה מאימה. מחצית מהדירה הגדולה רשמה האישה על-שם בעלה, לטענתה בשל כפייה מצידו, ואילו בנוגע לדירה הקטנה, הבעל טען כי אשתו התחייבה לרשום את מחציתה על שמו – אך רישום זה טרם הסתיים.

 

בית המשפט הכריע כי הוכח שאופן הרישום של הדירה הגדולה נעשה מתוך כפייה, ולכן האישה רשאית לבטל את חוזה המתנה ולהשיב לעצמה את הזכויות בדירה, כך שתהא הבעלים היחידי.

יצוין כי בית המשפט קבע במקרה זה, כי אף שהאישה קיבלה ייעוץ משפטי ופסיכולוגי עת העבירה מחצית הזכויות בדירה הגדולה למבקש- הדבר אינו שולל את קיום הכפייה, לנוכח העובדה כי מדובר במערכת מיוחדת של זוגיות על מורכבותה האנושית, ובהתאם לנסיבות המקרה.

באשר לדירה הקטנה נאמר, כי מאחר ולא הושלמה ההעברה ברישום, אין מדובר במתנה אלא רק בהתחייבות למתנה, ועל כן האישה זכאית לחזור בה מכך. כלומר – טענה לקבלת מתנה אשר טעונה רישום בכתב, כגון דירה, תהיה חלשה יותר כאשר לא קיים יסוד הרישום בפועל. מנגד, כאשר קיים רישום כנדרש – הוא עשוי לשמש הוכחה של ממש.

 

 

 

 

 

 

 

 

איזון אופציות עובדים בהליכי גירושין בגישור

 אורי וולף – מומחה בהערכת שווי חברות ועסקים

ובאיזון משאבים בהליכי גירושין     

לאחרונה אנו נתקלים ביותר ויותר מקרים בהם לאחד או לשני בני הזוג המתגרשים קיימות אופציות למניות בחברות סטארט אפ, חלקן בשלות וחלקן אינן בשלות. עולה השאלה כיצד ניתן לחלק ולאזן בצורה הוגנת וישימה את ערכן של אופציות אלו בין בני הזוג.

  

נגדיר תחילה: אופציות המוענקות לעובדים כתמריץ להישאר לעבוד בחברה, הן זכויות הניתנות להמרה למניות החברה במועדים מוגדרים בעתיד ואשר- במקרה שלנו- הוענקו בתקופת השיתוף בין בני הזוג. קיימות אופציות מסוגים שונים ומגוונים (RSU, Cashless, ועוד) כאשר ההענקה נפוצה בעיקר בחברות Start Up.

 

לאופציות המוענקות ללא תמורה קיים מחיר מימוש המשולם בעת ההמרה למניות, כאשר לא אחת מחיר המימוש הוא אפס. האופציות המוענקות (ואשר מוחזקות אצל נאמן) מבשילות עפ”י רוב במספר מנות ובמועדים עתידיים, על בסיס רבעוני, על בסיס חודשי, שנתי וכד’ (כך קיימות למשל גם אופציות המבשילות רק במועד הנפקה). הזכאות למימוש האופציות מותנית בהישארות במקום העבודה, כאשר במרבית מהמקרים יתרת האופציות הלא בשלות מתבטלות עם הפסקת ההעסקה.

 

לאופציות תנאים רבים נוספים (המפורטים בכתבי ההענקה) כגון: תקופה מימוש מוגבלת,  אי יכולת הצבעה, אי יכולת העברה ומסחור, חובה למכור את האופציות או את מניות המימוש בתנאים מסוימים, חובה להחלפתן באופציות אחרות, מגבלה על מסחר לאחר מימוש, ועוד. מיסוי האופציות נעשה עפ”י רוב לפי סעיף 102 (המקנה דחיה והקלה במס ההכנסה).

 

להלן דוגמה: ביום 31.3.2017 הוענקו לבעל 1000 אופציות. 25% מהן מבשילות לאחר שנה והיתרה מבשילה ב- 3 מנות שנתיות שוות החל מה- 31.3.2019 ואילך. בן הזוג עדיין עובד בחברה. מועד הקרע הינו 31.12.2019. במועד זה לעובד 500 אופציות בשלות (vested) אשר הומרו (או לא) למניות החברה ו- 500 אופציות אשר עדיין לא הבשילו(unvested) .

 

במקרה של חברה פרטית אשר מניותיה אינן נסחרות בבורסה כל שהיא, קיים קושי במימוש המניות (אשר התקבלו ממימוש האופציות) ובהפיכתן למזומנים. “אירוע מימוש” במסגרתו ניתן לממש את המניות ולקבל מזומנים תמורתן יכול שיתרחש במספר אפשרויות: “אקזיט” באמצעות רכישת כלל המניות ע”י חברה אחרת, הפיכת המניות לסחירות ורישומן למסחר בבורסה  באמצעות הנפקה לציבור (עם או בלי תקופת חסימה) או מכירת חלק ממניות החברה למשקיע אחר (בשוק ה- secondary).

 

קיימת כמובן אפשרות להעריך את שווין הכלכלי של האופציות, הן הבשלות והן אלו שעדיין לא הבשילו. לצורך כך יש להעריך תחילה את שווי החברה ולאחר מכן לעשות שימוש בטכניקות של הערכת שווי אופציות (עפ”י רוב – B&S). לאור אי הוודאות הגבוהה המתלווה להערכת השווי בסוג חברות זה, לא מומלץ ולא יהיה נכון כלכלית לעשות שימוש בגישה זו לצורך איזון המשאבים (בפרט שהמדובר בחברות בתחילת דרכן אשר אינן סחירות ואין אפשרות לממש עדיין את מניותיהן, ראה גם את ההתייחסויות לבעייתיות הקיימת בהערכת שווי כלכלית של חברות מסוג זה בפס”ד בתמ”ש 10339-03-12, כב’ השופט נחשון פישר). לפיכך אתרכז בהמשך בטכניקות איזון צודקות והוגנות יותר הקובעות חלוקה ואיזון על בסיס מימוש וקבלת ערכים כלכליים בפועל.

 

אשר לאופציות בשלות (אשר הבשילו בתקופת השיתוף) – לבן הזוג ה”מקבל” מגיעה מחצית מהכמות ומהשווי. אמנם יש לחתור ככל האפשר לאי תלות רכושית של בן הזוג ה”מקבל” ביחס לבן הזוג ה”מעביר”, אך לעיתים יש צורך בהמשך שימור הקשר הרכושי.

         א.         אם האופציות ניתנות להעברה –העברת מחצית בעין (סחירות ולא סחירות) באמצעות פניה לנאמן. אם הן אינן סחירות – בן הזוג ה”מעביר” מיידע את ה”מקבל” לגבי עיתוי אפשרויות המימוש (ב”אירוע מימוש”) כאשר יש לאפשר לבן הזוג ה”מקבל” קבלת מידע רלוונטי לגבי אפשרות וכדאיות המימוש מבן הזוג ה”מעביר” או אף ישירות מהחברה.

         ב.         אם האופציות אינן ניתנות להעברה (המקרה השכיח): נדרשת שמירת הקשר הרכושי והוראה מתאימה לנאמן. אם הן סחירות – בן הזוג ה”מקבל” נותן הוראות לבן הזוג ה”מעביר” מתי לממש. אם הן אינן סחירות – יש לאפשר ל”מקבל” לקבל מידע מלא מבן הזוג ה”מעביר” (או גם מאורגנים מתאימים של החברה) לגבי עיתוי וכדאיות אפשרויות המימוש. בן הזוג ה”מקבל” מממש לפי החלטתו (בעת “אירוע מימוש”).

 

אשר לאופציות לא בשלות הצפויות להבשלה לאחר מועד הקרע:

גם במקרה זה נדרשת שמירת קשר רכושי. האפשרות המועדפת לקביעת כמות האופציות המגיעה לבן/בת הזוג ה”מקבל” הינה באמצעות יישום “כלל הזמן”. כלל זה קובע כי לבן הזוג ה”מקבל” מגיעה כמות אופציות המחושבת לפי היחס שבין משך הזמן החל ממועד ההענקה ועד מועד הקרע (“תקופת השיתוף”), לבין משך הזמן ממועד ההענקה עד למועד ההבשלה, כאשר יחס זה מוכפל במחצית הכמות מכל אחת מהמנות העתידיות המבשילות (כמובן בכל זמן שבן הזוג ה”מעביר” ממשיך לעבוד בחברה).

 

ואשר לדוגמה:

מועדי ההבשלה של המנה הראשונה והשנייה של 250 האופציות כל אחת הינם  31.3.2018 ו- 31.3.2019. מועדי הבשלה אלו נופלים בתוך תקופת השיתוף ולפני מועד הקרע, ולכן מחולקת כמות האופציות בשווה בין בני הזוג.

 

אשר לאופציות שטרם הבשילו: תקופת השיתוף ממועד ההענקה ועד למועד הקרע הינה שנתיים ותשעה חודשים, סה”כ 33 חודשים, מיום  31.3.2017 ועד יום 31.12.2019. מועד הבשלת המנה השלישית הינו 31.3.2020. משך זמן בין מועד ההענקה ועד מועד ההבשלה – 36 חודש. לבת הזוג מגיעות    250*50%*33/36 = 114.6 אופציות. מועד הבשלת המנה הרביעית הינו 31.3.2021. משך זמן בין מועד ההענקה ועד מועד ההבשלה – 48 חודש. לבת הזוג מגיעות 250*50%*33/48 = 85.9 אופציות.

לאחר מועדי ההבשלה חוזרת ההתייחסות לכללי ה”אופציות הבשלות” כמפורט לעיל.

 

הערות נוספות: משטר המס החל על האופציות להן זכאי בן הזג ה”מקבל” נקבע עפ”י משטר המס של המעביר ובכפיפות אליו (כאמור – בד”כ לפי סעיף 102). הצדדים מתחלקים במחיר מימושן של האופציות (ככל שקיים) ובהוצאות הנלוות בהתאם ליחסי הכמויות. בן הזוג ה”מקבל” זכאי לכל הזכויות הנלוות לאופציות ולמניות הממומשות מהן (כמו למשל מניות הטבה, חלוקת דיווידנד וכד’). אשר לביטחונות: הנחיה מתאימה לנאמן ובחינת אפשרות להטלת עיקול על האופציות אצל הנאמן המעגן משפטית וחוזית את זכויות בן הזוג ה”מקבל”.

 

 

הוצאת נכסים מגדר מאסת הנכסים המשותפת בעת הגירושין

 

סעיף 8(1) לחוק יחסי ממון מאפשר לבית המשפט להוציא נכסים מסוימים מכלל הרכוש המשותף שצברו הצדדים, כך שהם לא ייכללו במאסת הרכוש הכולל בעת ביצוע איזון המשאבים, וייוותרו בבעלות אחד מהצדדים בלבד.

 בפסק דין ע”מ 363/06 נקבע כי אפשר לעשות שימוש בסעיף זה לצורך חלוקה שונה של זכויות פנסיה ו/או הוצאתם מכלל הנכסים המשותפים, אם הנסיבות מצדיקות זאת:

 “ס”ק (1) מאפשר לבית המשפט להוציא מכלל האיזון נכסים מסוימים …ברגיל, קופת האיזון  כוללת גם זכויות פנסיה שצבר בן-זוג בעבודתו במהלך חיי הנישואין …במקרה שלפנינו, הוכחו לטעמי נסיבות המצדיקות חלוקה בלתי- שווה של זכויות הפנסיה, או הוצאת זכויות הפנסיה מתוך “קופת האיזון”. זאת, בהתחשב במכלול הנתונים של בני הזוג, ובמכלול הנכסים והמשאבים שכל אחד מהם יוצא מנישואיו.”

פסק דין בע”מ 7272/10 עוסק במקרה שבו בעל ניסה לרצוח את אשתו, ואף נשלח למאסר ממושך בגין המעשה. האישה טענה כי אלימות חמורה זו היא  בגדר “נסיבות מיוחדות” המצדיקות שימוש בסעיף 8(1) לחוק, ולכן היא ביקשה לקבוע כי אין לבעל חלק בפֵּרות הרכוש שנצבר במהלך הנישואין, ובמיוחד בזכויות הסוציאליות שלה. בית המשפט לענייני משפחה ובית

המשפט המחוזי דחו תביעה זו, ומכאן בקשת הרשות לערער.

 

בית המשפט העליון קבע כי בנסיבות קשות כגון אלו יש להשתמש ב”עקרון המניעות” ולקבוע, כי  אדם שניסה ליטול את חייו של בן זוגו, מנוע מלטעון כי יש לראות בבן זוגו אדם חי לצורך השתתפות בזכויות הפנסיה שלו. על כן פסק בית המשפט העליון כי אין להביא בחשבון איזון המשאבים את זכויות הגמלה הנובעות מעבודתה של המבקשת. בנוגע ליתר הרכוש המשפחתי, ובכלל זה קופת הגמל וקופת ההשתלמות של המבקשת – נפסק כי אלו יחולקו שווה בשווה. כן נקבע כי המשיב יחזיר למבקשת את כל התשלומים שקיבל על חשבון זכויות “הפנסיה התקציבית” שלה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד קבלת הכספים ועד השבתם למבקשת. כמו כן, הוא לא יהיה זכאי לקבל עוד תשלומים בגין זכויות הפנסיה האמורות ממועד מתן פסק הדין ואילך.

בית המשפט משווה בין סעיף 5א (ב) לחוק, המאפשר את הקדמת מועד האיזון במקרה של אלימות, לבין סעיף 8, וקובע , תוך הצבת סייגים, כדלהלן:

 

           “יש בהם ביטוי לכך שמצב של אלימות במשפחה הוא עניין לעצמו – שההתייחסות אליו אינה סותרת את תכליתו של החוק, וטענות מכוחו שונות        בעיקרן מדינן של טענות רגילות באשר לאיכותה של מערכת היחסים בין בני הזוג…אולם חשוב להדגיש, כי ככל שעמדה זו תתקבל, היא תהיה שמורה    למקרים קיצוניים יחסית, שבהם ראוי יהיה לומר כי בן הזוג התוקף איין          למעשה את אנושיותו של זולתו. במקרים מסוג זה הרציונל העומד ביסוד הפעלת   שיקול דעתו של בית המשפט הוא מניעת בן הזוג התוקף מהנאה מפֵּרות        אנושיותו של קורבנו ולא ענישתו של התוקף…. בהקשר זה עשוי להיות מקום גם   להתחשבות בטיב הנכסים שהאיזון מתייחס אליהם. ככל שהנכס העומד לאיזון     הוא בעל אופי אישי יותר – כזה הקשור באנושיותו של בן הזוג שהפיק אותו,            כדוגמת שכר עבודה, נכס הקשור בנימי אישיותו של האדם, בחלבו ובדמו … –        כן נגרע משקלה של התביעה לשיתוף בו על-ידי מי שביקש לשלול את אנושיותו    של בעל הנכס. בנוסף על כך, אופיו החריג של שיקול הדעת המופעל על-ידי בית      המשפט לפי סעיף 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג מחייב שהשימוש בו ייעשה רק            באותם מקרים מבוררים, שבהם אין ספק כי אמנם בן הזוג נקט באלימות בדרגה     קיצונית. הדעת נותנת שלשם כך צריך יהיה להתבסס, ברגיל, על פסק דין פלילי        חלוט, מבלי שההליך המשפטי של איזון המשאבים יהפוך זירה לבירורן של     טענות עובדתיות מורכבות אודות אלימות שננקטה לכאורה.”

 פסק דין  תמ”ש 21230/07 עוסק במקרה שבו בעל בגד באשתו במשך זמן רב, ואף שכנע  אותה למכור דירה שהייתה בבעלותה לפני הגירושין, על- מנת שזו לא תחשב כנכס חיצוני.

בית המשפט קבע כי התנהלות שכזו מצדיקה סטייה מעקרון החלוקה השווה, ואי- הכללה של

תמורת הדירה במאסת הנכסים המשותפת:

 פסק דין תמ”ש 14758-01-12 עוסק במקרה שבו אישה שכרה דירה מהדיור הציבורי, ובשלב מאוחר יותר רכשה אותה. הדירה נרשמה על-שם שני בני הזוג. בתביעה שהגישה האישה לפירוק השיתוף היא טענה , כי היא זו שמימנה את תשלומי השכירות, הרכישה והשיפוץ, בזמן שבעלה ישב במאסר או סירב לעבוד, ועל-כן יש לגרוע את הדירה ממאסת הנכסים המשותפת, כאמור בסעיף 8(1) לחוק יחסי ממון. בית המשפט קבע כי אכן הוכח כי האישה מימנה לבדה את השכירות והרכישה, אך הרישום – הן בחברת פרזות שממנה נרכשה הדירה, והן בפנקס הבתים המשותפים, מוכיח כי לצדדים חלקים שווים בדירה.

 אולם, מאחר שהוכח כי האישה נשאה בכל התשלומים, ואלו אינם בגדר מתנה לתובע – נקבע כי על הבעל להשיב לאישה מחצית מתשלומי רכישת הדירה והשיפוץ, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. כן ניתנה לאישה זכות לרכוש את חלקו של הבעל, ככל שייוותר לאחר הקיזוז, במסגרת  פירוק השיתוף.

  

מהי בקשה למדור שלו בהליך גירושין? 

ישנן פעמים שבעת הליך גירושין, בני הזוג ממשיכים להתגורר בדירתם המשותפת, אך יחד עם זאת, קורה שאחד מבני הזוג מציק, מפריע ומטריד לשני, וגורם לו לחיות באי נוחות, כשבין היתר דבר זה מתבטא בכך שהוא מאזין לשיחות אישיות, מחטט בחפצים של השני

 

עוקב אחריו, ומתנהל בצורה פוגענית ועוד, ובכך מפר את השקט והשלווה לשני.

לכל אדם ישנה זכות מוחלטת לחיות במדור שלו ושקט, מבלי שינקט מעשה אלימות מכל סוג, הן אלימות פיזית והן אלימות נפשית, אשר מקור דין זה מהמשפט העברי.

לפיכך, ישנה אפשרות לפנות לבית המשפט בבקשה למדור שלו ושקט, ואם ישתכנע כי העובדות שבבקשה מבוססות כדי הצורך, ביכולתו לתת הוראות שונות בכל הנוגע להתנהגותו של המטריד.

בע”א 458/79 שמחה ניר נ’ יהודית ניר קבע כב’ השופט אלון בהתבססו על הדין האישי את הדברים הבאים:

“המדור שהבעל חייב לספק לאשה זכאית היא להנות ממנו בדרך אנושית ושלוה, מבלי להיות צפויה למעשי אלימות או התגרות בלתי נסבלים מצד הבעל או מצד מישהו אחר מטעמו. כלל זה, שהדדי הוא וחל על שני בני הזוג, מצא את ביטויו במשפט העברי, הן לענין זכות המדור והן לענין מכלול היחסים ההדדיים שבין בני הזוג, בשני מטבעות לשון. את האמור בראשית, ג, כ, על חוה: “כי היא היתה אם כל חי”, דרש ר’ אלעזר לאמור:
“לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה” (כתובות, סא, א). ומטבע לשון אחרת, שנאמרה לענין גופי הלכות שונות ביחסי בני הזוג הוא: “אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת” (יבמות קיב, ב; כתובות, עב, א; אעז, א; פו,ב(“.

עוד קבע כב’ השופט אלון באותו פסק דין, כי מדור שלו מתייחס גם להתעמרות ואלימות נפשית ולא רק לאלימות פיזית, וכך נכתב בפסק הדין:

“ויש ואלימות “רוחנית” קשה היא מאלימות פיזית, הכל לפי נסיבות העניין ולפי מהותה של “הירידה” לחיי הזולת. הכללים המנחים הם – לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה, ואין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, ועל פיהם ולאורם ישקול ויחליט בית המשפט בכל ענין וענין לפי נסיבותיו“.

אלימות במשפחה, לרבות הזכות לניהול סביר ותקין של החיים, מהווה פגיעה חמורה בזכות החוקתית של כל אדם לחיות בכבוד, זכות הקבועה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. זכות זו ראויה שתעמוד לאדם בכל מסגרות חייו ובפרט במסגרת חיי המשפחה – האמורה להוות מסגרת חיים ראשונית מסוככת ומגנה.

בהקשר לכך, כתב כבוד השופט שמגר דברים נכוחים במאמרו “כבוד האדם ואלימות” משפט וממשל (ג) חוברת א’, 33:

“כבוד האדם נרמס ע”י אלימות… מקום שבו מוכחת אלימות אמיתית צריך להיות ברור למי שהאשם רובץ לפתחו שתהיה תגובה משפטית משכנעת. … עלינו לעבד ולהשריש אמות מידה להתנהגות ראויה בין בני האדם.
עלינו לפעול גם לקיומן הלכה למעשה. תפיסת היסוד המנחה אותנו בכל הנוגע ליחסים בין אדם לחברו, בין גבר לאשה, בין בגיר לקטין, היא של יחסי כבוד..”

אם לאחר שהוגשה לבית המשפט בקשה למדור שלו, ובית המשפט פסק כי על המטריד לחדול ממעשיו, אך המטריד ממשיך במעשיו ולא מיישם את פסיקת בית המשפט, ישנה אפשרות להגיש בקשה לצו הגנה או צו מניעה (על פי אותו מקרה ספציפי).

סעיף 3(3) לחוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ”א 1991 (להלן: “החוק”) הקובע:

התעלל בבן משפחתו התעללות נפשית מתמשכת או התנהג באופן שאינו מאפשר לבן משפחתו ניהול סביר ותקין של חייו.

 

לבית המשפט מוקנית הסמכות להוצאת צו הגנה ולהעניק מדור שלו על בסיס שתי עילות נפרדות אלו:

·              התעללות נפשית מתמשכת.

·              התנהגות שאינה מאפשרת ניהול סביר ותקין של חיי בן המשפחה.

יודגש, כי על מנת להיעתר לבקשה מעין זו, על בתי המשפט לנהוג בזהירות מירבית על מנת שלא יוגשו בקשות סרק שכאלו, שמטרתן ליצור יתרון בסכסוך בין בני הזוג בעת הפרידה.

בע”א 53/83 רונקין נ’ רונקין הורה בית המשפט לבטל צו מניעה מכוח עילת מדור שקט, היות שלא הוכחו העובדות בבקשה כדי הצורך, ונוצר חשש כי הבקשה הוגשה שלא בתום לב, וכך נכתב בפסק הדין:

“שאם כן, נרחיב את היריעה למתן צו מניעה נגד אחד מבני הזוג כל אימת שמתקיים סכסוך בין בני זוג, כשעצם נוכחותו של בן זוג זה בדירה גורמת לבן הזוג האחר לחוסר מרגוע ושלווה, ולא למקרים שכאלה נועד צו המניעה“.

 

 

האם מעשה בגידה בחיי הנישואין שולל את כוונת השיתוף הספציפית?

 

לפני מספר ימים ניתן פסק דין מהעליון בהרכב של תשעה שופטים בנושא של מעשה בגידה במהלך הנישואין, בו קבע כי מעשה בגידה אינו שולל את כוונת השיתוף בנכס של אחד מבני הזוג, וכך הפך את פסק הדין של בית הדין הגדול, וכן את פסק הדין של העליון שניתן בעבר בהרכב של שלושה שופטים.

 

העובדות:

 

בני הזוג היו נשואים כדמו”י במשך כ-30 שנה, נולדו להם שלושה ילדים בגירים, ובמהלך 20 שנה חיו בדירתו הגדולה של הבעל שאותה קיבל בירושה, ולאחר שגילה הבעל, כי אשתו בגדה בו, החליט לשים קץ לחיי הנישואין.

פסיקת בית הדין האזורי:

הבעל הגיש תביעת גירושין לביה”ד הרבני בחיפה (תיק ‏1073595/4) ובנוסף תבע תביעה רכושית כי כל הדירה תהיה שייכת לו, כי הרי הוא קיבל אותה בירושה, וכי על פי החוק היא שייכת לו בלבד. מנגד, טענה האשה, כי חל על הדירה כוונת שיתוף ספציפי, ויש לבצע בה איזון משאבים ולחלקה בשווה. ביה”ד קיבל את טענת האשה וקבע, כי היא זכאית למחצית משווי הדירה על אף בגידתה בעודה נשואה.

פסיקת בית הדין הגדול:

האיש ערער לביה”ד הגדול בירושלים (תיק ‏ 1073676/1) וזה קיבל את הערעור ופסק: כי אין האשה זכאית לאיזון משאבים עקב בגידתה, וממילא היא אינה זכאית למחצית משווי הדירה.

 פסיקת בית המשפט העליון (בהרכב של שלושה שופטים):

האשה ערערה לבג”ץ (9780/17) אשר דן בשלושה שופטים, ובדעת רוב דחה את הערעור, וקבע כי אין האשה זכאית לאיזון משאבים על פי מספר מבחנים שנבחנו בפסק הדין.

 פסיקת בית המשפט העליון (בהרכב של תשעה שופטים):

לפני מספר ימים ניתן פסק דין מבית המשפט העליון בהרכב של תשעה שופטים בראשות הנשיאה חיות (דנג”ץ  8537/18), בו נקבע על פי דעת רוב ההרכב (6 שופטים), כי האשה זכאית למחצית הדירה ששייכת לבעל, ובכך הפכו את פסיקתו של בית הדין הגדול, וכן את פסיקתו הראשונה של העליון בהרכב המצומצם של שלושה שופטים.

בפסק הדין נקבע על ידי רוב ההרכב, כי רק במעשה בגידה של תקופה ממושכת ולאורך זמן, ניתן לשלול את קיומה של כוונת שיתוף ספציפית, ובמקרים כאלו נכסים שהגיעו טרם הנישואין לא יאוזנו.

לעומת זאת, כאשר מדובר בבגידה לזמן מועט או בגידה חד פעמית, אין הדבר ישלול את כוונת השיתוף הספציפי, ולכן, הנכס יחולק בין שני בני הזוג, חרף העובדה שאחד מהם הביאו עוד טרם הנישואין.

 דעת המיעוט:

כבוד השופט נועם סולברג כתב את דעתו בפסק הדין, כי הוא מתנגד בכלל לעצם הדיון הנוסף והמורחב שנקבע בסוגיה זו, מאחר שתנאי לקיומו של דיון נוסף “הוא שבפסק הדין נושא ההליך, נפסקה הלכה אשר ‘עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בעניין’ יש מקום לקיים בה דיון נוסף”, דבר שלא היה בנידון דנן.

כבוד השופטים דוד מינץ ואלכס שטיין (שהיו בדעת רוב בפסק הדין הראשון בהרכב של שלושה שופטים) התנגדו לפסק דינה של הנשיאה חיות, וסברו שאין זה המקום להתערבות של העליון בדיון נוסף.

במאמר המוסגר אציין, כי בית המשפט העליון בעצמו חידש בעבר (בע”מ 8206/14), שבעקבות מעשה בגידה, הרכוש לא יחולק באופן שווה בין בני הזוג, והעניק לכך הגדרה של “שיתופיות מוחלשת”.

 

מהו מבחן הנזקקות בתביעה למזונות מהעזבון?

חוק הירושה קובע: (סעיף 56) כי אם הניח המוריש קרובים שזקוקים למזונות, הרי שבאפשרותם לתבוע את מזונות מהעיזבון (להלן: “החוק”).

סעיף 59 לחוק קובע, איך יחשבו ויקבעו דמי המזונות, ולצורך כך מביא מספר פרמטרים שעל בית המשפט לשקול בבואו לדון בתביעה למזונות מהעיזבון.

להלן התנאים שנקבעו בסעיף 59:

1.      מהו שווי כלל העיזבון.

2.      האם הזכאי למזונות יש לו חלק בעיזבון, ואם כן, מה הסכום.

3.      מהי רמת החיים שחי המוריש, ורמת החיים שאליו הורגל הזכאי למזונות, וכן אם חל שינוי ברמת חייו כתוצאה ממותו של המוריש.

4.      מהו היקף רכושו של הזכאי למזונות.

5.      מהי הכנסתו של הזכאי במזונות מכל מקור שהוא?

6.      האם הוא זכאי לקבל מזונות אשה או ילדים לפי חוק המזונות?

7.      אם מדובר באשה שזכאית למזונות, יש לקחת בחשבון את סכום כתובתה מהעיזבון.

סעיף זה נקרא בפסיקה “מבחן הנזקקות” שבו הזכאי למזונות מחוייב להוכיח בראיות ברורות ומוצקות כי הוא אכן נזקק למזונות, ורק לאחר שבית המשפט השתכנע כי יש ביסוס לתביעה, רק אז יקבע לו סכום המזונות מהעיזבון.

כמו כן, בכדי לבדוק באופן מדוייק את מבחן הנזקקות, קובעת תקנה 28(ב) לתקנות הירושה כי בתביעת מזונות מהעיזבון יש לפרט את כל הרכיבים שעליהם נשענת התביעה בהתאם לסעיף 59 לחוק, וכדוגמת הון ונכסים אישיים, חשבונות בנק אישיים, פירוט הכנסות ועוד, וכן תצהיר לאימות הטענות.

עוד קובעת התקנה, כי בנוסף לפירוט זה, יש לצרף את כל המסמכים התומכים בתובענה בהתאם לסעיף 59 לחוק.

דוגמאות מהפסיקה

הפסיקה העניקה למבחן הנזקקות פרשנות מצמצת, ועל כך כתב בארוכה פרופ’ שמואל שילה בספרו פירוש לחוק הירושה התשכ”ה-1965, חלק שני, עמ’ 23:

“תנאי מוקדם לקבלת מזונות הוא ההזדקקות למזונות מצד המבקש. מי שתובע מזונות מן העיזבון חייב להראות שהוא זקוק להם. בית המשפט חייב לתת דעתו על שני עניינים מצטברים: א. האם המבקש נכלל בגדר הזכאים למזונות. ב. לאחר שהוכח שהוא זכאי למזונות, מה סכום המזונות הראוי לאור הנחיות הסעיף. המימרה הסתמית בסעיף 56 שאדם זכאי למזונות רק אם הוא זקוק להם, קשורה קשר בל יינתק עם סעיף 59 הקובע הנחיות לעצם קביעת הזכאות למזונות”.

 

בת”ע (ת”א) 7721/00 פ.י. נ’ מ.ר. דחה כב’ השופט שוחט את תביעת המזונות מהעיזבון, והדגיש שוב כי למבחן הנזקקות ניתנה פרשנות מצמצמת, וכי רצון המת גובר על כל טענה אחרת, וכך לשון פסק הדין:

 “הפסיקה העניקה ל”מבחן הנזקקות” פרשנות מצמצמת… מזונות מן העיזבון ייפסקו רק אם הטוען למזונות אינו יכול לספק את צרכיו ההכרחיים… הפסיקה העדיפה את הפרשנות המצמצמת על פני המרחיבה, תוך שהיא נותנת עדיפות ל”רצון המת” אשר החליט להדיר את הזכאי למזונות מעיזבונו על פני הרצון לשמור על זכות התלוי למזונות. הפסיקה ראתה בתשלום מזונות מהעיזבון חריג לכלל היסוד בדיני צוואות “מצווה לקיים את דברי המת” כחריג בחרה היא לצמצם אותו כדי תשלום “הצרכים ההכרחיים”, תשלום שיש בו משום פגיעה נסבלת ברצון המת”.

 בת”ע (ת”א) 102760/06 פלונית נ’ עזבון המנוח ד.כ דחתה כב’ השופטת ורדה פלאוט את תביעת האלמנה למזונות מהעזבון על אף שלא ירשה מאום מהעיזבון, וזאת מהסיבה שלא הצליחה להרים את נטל ההוכחה כי היא זקוקה למזונות.

 בתמ”ש (ראשל”צ) 40340/08 ד.ש נ’ י.ש דחתה כב’ השופטת ורדה בן שחר את תביעת האלמנה למזונות מהעיזבון מאחר שלא הצליחה לעמוד במבחן הנזקקות, כאמור.

 

 

 

 

 

מהו הסכום הנהוג לפסוק בבתי המשפט עבור מזונות הקטינים?

 

סכום המזונות מורכב מכמה רכיבים כאשר יש רכיב שנקרא צרכים הכרחיים.

כפי שהיה מקובל בבתי משפט עד לעת האחרונה באשר לסכום הצרכים ההכרחיים, מקובל היה לפסוק סכום שנע בין 1,200 ל- 1,400 ₪ עבור כל קטין, כאשר סכום זה אינו טעון הוכחה.

לאחרונה ניתנו מספר פסקי דין העוסקים בנושא (ואף פסקי דין מנחים של המחוזי) המתייחסים לסכום של הצרכים ההכרחיים, כאשר נראה כי המגמה להעלות את רף גובה סכום הצרכים ההכרחיים מכפי שהיה מקובל עד כה, כמפורט להלן:

 

בפסיקה מנחה בעמ”ש 46291-01-16 פלונית נ’ פלוני (מיום 09.10.17) שבו הובעה דעה על ידי כבוד השופט שנלר, כי הגיעה העת לעדכן את סכום המזונות של 1,400 ₪ המקובל בפסיקה שאינם דרושים הוכחה, לסכום גבוה יותר, כאשר באותו מקרה הגדיל את סכום המזונות לסך של 1,600 ₪, וכך נכתב בפסק הדין:

יתכן ואכן הגיעה העת לעריכת שינוי נוסף בעת קביעת סכום המזונות ההכרחיים ובמיוחד לאור הצרכים שהתווספו, כגון כל הקשור באמצעי התקשורת השונים והמחשוב, אשר ניתן לראות בהם כיום צרכים הכרחיים. אולם, אף מבלי לקבוע מסמרות בדבר לעת הזו, כפי שצוין לעיל, יש מקום לבחון את כלל הנסיבות ואזי להידרש במקרה קונקרטי להגדלת אותו סכום הנהוג המפורט לעיל.

 

גם בעמ”ש 32172-11-17  ש. נ’ ש.  (מיום 10.01.19) הביעה את דעתה כב’ השופטת יהודית שבח בעניין זה, כי יש צורך מיידי להעלות את סכום המזונות שאינם דרושים הוכחה לסכום של 1,600-1,700 ₪, וכך נכתב בפסק הדין:

לגישתי, אין לדחות עוד את הגדלת הסכום, ועד שיקבע הסכום המשקף את עלות צרכיו של הקטין בשני הבתים גם יחד, זה שאינו טעון הוכחה, באופן אמפירי ובהתבסס על חוות דעת כלכליות, אין מנוס מהפעלת שיקול הדעת השיפוטי וניסיון החיים, ומהעלאת הסכום שלא עודכן מזה שנים, לכדי סך של 1,600-1,700 ₪.

 

בפסיקה מנחה אחרת ברמ”ש 59188-10-18  נ. נ’ נ.  (מיום 25.10.18) הובעה דעה של כב’ השופט צבי ויצמן, שבה הוא מעלה טענה, כי לאחר בואו לעולם של בע”מ 919/15 אין עוד להבחין בין צרכים הכרחיים וצרכים שאינם הכרחיים ויש להעמיד את כלל הצרכים של קטין על סך של 2,250 ₪ לחודש – לפחות, כאשר הילדים חיים בשני בתים, וכך נכתב בפסק דין:

 

יש לזכור, כי קודם להלכת בע”מ 919/15, נהגו בתי המשפט לאמוד צרכיו ההכרחיים של קטין בשיעור של כ – 1,400 ₪. ואולם, הערכה זו נגעה אך ורק באשר לצרכיו ההכרחיים, ואולם, מאז שניתנה הלכת 919/15, אין מקום לחלק בין צרכים הכרחיים לאלו שאינם הכרחיים, ויש לאמוד את הצרכים בכללותם. עוד יש לציין, כי צרכיו של קטין המתגורר בשני בתים עולים על צרכיו של קטין המתגורר בבית אחד נוכח הכפילויות הנדרשות מטבעם של דברים בחלק מהוצאותיו, להערכתי ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, ראוי שהערכה זו תעלה, למצער על סך של 2,250 ₪ לחודש לקטין.