האופנים בהם ניתן לערוך צוואה

 

חוק הירושה קובע מספר אופנים שונים בהם האדם יכול להוריש את עזבונו באמצעות צוואה, כפי שנסקור בקצרה להלן:

 

צורה ראשונה של עריכת צוואה- בכתב יד

ע”פ סעיף 19 לחוק הירושה, צוואה בכתב יד תיכתב כולה ביד המצווה, תישא תאריך כתוב בידו ותיחתם בידו.

 

צורה שנייה של עריכת צוואה – עם עדים

סעיף 20 לחוק הירושה קובע כי על צוואה בעדים להיות בכתב(לא בהכרח כתב יד), ולציין תאריך. המצוה יחתום עליה בכתב ידו בפני שני עדים, לאחר שהצהיר בפניהם כי זו צוואתו.

על העדים לאשר באותו מעמד כי המצווה הצהיר בפניהם וחתם כאמור, ולחתום על כך בכתב ידיהם, באותו מעמד.

חל איסור על העדים להיות זוכים ע”פ הצוואה.

 

צורה שלישית של עריכת צוואה- בפני רשות:

ע”פ סעיף 22 לחוק הירושה, ניתן לערוך צוואה בפני רשות. רשות מוגדרת  כשופט, רשם לענייני ירושה, רשם בית משפט או חבר בי”ד דתי.

אופן עריכת הצוואה יכול להיות כך שהמצווה יאמר בע”פ את דבריו בפני אחד מהאנשים הנ”ל, והם יכתבו את דבריו, או שהוא יגיש להם את צוואתו הכתובה. 

בהנחה והדברים נמסרו בע”פ, על הרשות להקריא למצווה את דברי הצוואה כפי שנרשמו על ידו, ועל המצוה להצהיר כי זו צוואתו. לאחר מכן יש צורך כי הרשות יאשר לפני המצווה כי הוא הוקראה לו וכי הוא הצהיר כך.

באם הצוואה נכתבה ע”י הרשות בשפה שהמצווה אינו מבין, יש צורך במתורגמן שיתרגם לו את לשון הצוואה, ויש צורך להוסיף לצוואה עובדת תרגום זה.    

 

צורה רביעית של עשיית צוואה- בעל פה:

סעיף 23 לחוק הירושה קובע כי שכיב מרע, היינו אדם העומד למות בקרוב מאוד, וכן מי שרואה עצמו , בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי לצוות בע”פ את צוואתו לשני עדים אשר מבינים את שפתו .

אולם, יש צורך כי דברי המצווה, יום עריכת הצוואה והנסיבות לעשייתה, ירשמו בזכרון דברים עליו יחתמו העדים. על זכרון דברים זה להיות מופקד אחר כך אצל הרשם לענייני ירושה.  

ע”פ החוק, צוואה זו תתבטל חודש ימים לאחר שחלפו הנסיבות שהצדיקו עשייתה, במידה והמצווה עודנו בחיים.

כלומר, באם חלף פרק זמן מסוים, והמבקש אינו עומד כבר מול פני המוות, אין למעשה עוד הצדקה לצוואה בעל פה, שהינה יוצאת דופן, ועל כן היא בטלה.

 

מהו מבחן הנזקקות בתביעה למזונות מהעזבון?

חוק הירושה קובע: (סעיף 56) כי אם הניח המוריש קרובים שזקוקים למזונות, הרי שבאפשרותם לתבוע את מזונות מהעיזבון (להלן: “החוק”).

סעיף 59 לחוק קובע, איך יחשבו ויקבעו דמי המזונות, ולצורך כך מביא מספר פרמטרים שעל בית המשפט לשקול בבואו לדון בתביעה למזונות מהעיזבון.

להלן התנאים שנקבעו בסעיף 59:

1.      מהו שווי כלל העיזבון.

2.      האם הזכאי למזונות יש לו חלק בעיזבון, ואם כן, מה הסכום.

3.      מהי רמת החיים שחי המוריש, ורמת החיים שאליו הורגל הזכאי למזונות, וכן אם חל שינוי ברמת חייו כתוצאה ממותו של המוריש.

4.      מהו היקף רכושו של הזכאי למזונות.

5.      מהי הכנסתו של הזכאי במזונות מכל מקור שהוא?

6.      האם הוא זכאי לקבל מזונות אשה או ילדים לפי חוק המזונות?

7.      אם מדובר באשה שזכאית למזונות, יש לקחת בחשבון את סכום כתובתה מהעיזבון.

סעיף זה נקרא בפסיקה “מבחן הנזקקות” שבו הזכאי למזונות מחוייב להוכיח בראיות ברורות ומוצקות כי הוא אכן נזקק למזונות, ורק לאחר שבית המשפט השתכנע כי יש ביסוס לתביעה, רק אז יקבע לו סכום המזונות מהעיזבון.

כמו כן, בכדי לבדוק באופן מדוייק את מבחן הנזקקות, קובעת תקנה 28(ב) לתקנות הירושה כי בתביעת מזונות מהעיזבון יש לפרט את כל הרכיבים שעליהם נשענת התביעה בהתאם לסעיף 59 לחוק, וכדוגמת הון ונכסים אישיים, חשבונות בנק אישיים, פירוט הכנסות ועוד, וכן תצהיר לאימות הטענות.

עוד קובעת התקנה, כי בנוסף לפירוט זה, יש לצרף את כל המסמכים התומכים בתובענה בהתאם לסעיף 59 לחוק.

דוגמאות מהפסיקה

הפסיקה העניקה למבחן הנזקקות פרשנות מצמצת, ועל כך כתב בארוכה פרופ’ שמואל שילה בספרו פירוש לחוק הירושה התשכ”ה-1965, חלק שני, עמ’ 23:

“תנאי מוקדם לקבלת מזונות הוא ההזדקקות למזונות מצד המבקש. מי שתובע מזונות מן העיזבון חייב להראות שהוא זקוק להם. בית המשפט חייב לתת דעתו על שני עניינים מצטברים: א. האם המבקש נכלל בגדר הזכאים למזונות. ב. לאחר שהוכח שהוא זכאי למזונות, מה סכום המזונות הראוי לאור הנחיות הסעיף. המימרה הסתמית בסעיף 56 שאדם זכאי למזונות רק אם הוא זקוק להם, קשורה קשר בל יינתק עם סעיף 59 הקובע הנחיות לעצם קביעת הזכאות למזונות”.

 

בת”ע (ת”א) 7721/00 פ.י. נ’ מ.ר. דחה כב’ השופט שוחט את תביעת המזונות מהעיזבון, והדגיש שוב כי למבחן הנזקקות ניתנה פרשנות מצמצמת, וכי רצון המת גובר על כל טענה אחרת, וכך לשון פסק הדין:

 “הפסיקה העניקה ל”מבחן הנזקקות” פרשנות מצמצמת… מזונות מן העיזבון ייפסקו רק אם הטוען למזונות אינו יכול לספק את צרכיו ההכרחיים… הפסיקה העדיפה את הפרשנות המצמצמת על פני המרחיבה, תוך שהיא נותנת עדיפות ל”רצון המת” אשר החליט להדיר את הזכאי למזונות מעיזבונו על פני הרצון לשמור על זכות התלוי למזונות. הפסיקה ראתה בתשלום מזונות מהעיזבון חריג לכלל היסוד בדיני צוואות “מצווה לקיים את דברי המת” כחריג בחרה היא לצמצם אותו כדי תשלום “הצרכים ההכרחיים”, תשלום שיש בו משום פגיעה נסבלת ברצון המת”.

 בת”ע (ת”א) 102760/06 פלונית נ’ עזבון המנוח ד.כ דחתה כב’ השופטת ורדה פלאוט את תביעת האלמנה למזונות מהעזבון על אף שלא ירשה מאום מהעיזבון, וזאת מהסיבה שלא הצליחה להרים את נטל ההוכחה כי היא זקוקה למזונות.

 בתמ”ש (ראשל”צ) 40340/08 ד.ש נ’ י.ש דחתה כב’ השופטת ורדה בן שחר את תביעת האלמנה למזונות מהעיזבון מאחר שלא הצליחה לעמוד במבחן הנזקקות, כאמור.

 

 

 

 

 

אדם אשר חפץ לחלק את עזבונו על פי רצונו, בלי קשר לכללים הקבועים בחוק ביחס לכללי ירושה ע”פ דין, עשוי להזדקק לעשיית צוואה.

על עורך הצוואה להקפיד על כללים שונים בחוק הירושה, ובין היתר על הכללים הבאים:

 א.      מעשה אישי– על הצוואה להיות מעשה אישי, הנעשית מתוך רצונו המלא והשלם של המצווה.

ב.        אי השפעה– על הצוואה להערך ללא כל התערבות או השפעה שלא כדין על רצון המצווה.

החוק מגדיר עילות פסלות שבהתקיימותן, עלולה להפסל הצוואה, כמפורט להלן:

• עילות נפוצות לפסילה:

העילות הנפוצות ביותר לפסילת הוראות צוואה מנויות בסעיף 30 א’ לחוק הירושה, הקובע כי הוראת צוואה שנעשתה מתוך אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה.

אולם, סעיף 31 לחוק קובע כי אם עברה שנה מאז שאונס/איום/השפעה הבלתי הוגנת / תחבולה חדלו לפעול על המצוה או מיום שנודע לו על התרמית, והוא יכל לבטל את הצוואה ולא עשה כן- הרי שפגם זה לא יכול עוד להביא לביטול הצוואה.

לדוגמה, אם אדם ערך צוואה מתוך איום, וכבר חלפה שנה מאז שהאיום פג וחדל לפעול עליו, והוא בכל זאת לא שינה את הצוואה, לא ניתן יהיה עוד לבטלה.

זאת מאחר ואם אדם יכל לשנות את הצוואה, מתוך רצון חופשי וללא איום, ובכל זאת לא עשה כן, הרי שככל הנראה הוא מסכים עם הצוואה, כמות שהיא, ואין סיבה לבטלה .

• עילות נוספות לפסילה:

1 פסילת כל הצוואה:

צוואה שנעשתה ע”י מי שאינו מוסמך- צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה, שכן אנשים אלו אינם יכולים לערוך צוואה שתשקף את רצונם האמיתי.

2 פסילת הוראות מסוימות בצוואה:

א. הוראה השוללת סמכות– הוראה אשר מגבילה או שוללת מהמצווה את זכותו לשנות את הצוואה או לבטלה, בטלה, שכן לא ניתן להתנות על רצונו האישי של המצווה.

ב. הוראה בעלת תוקף בעייתי– הוראה שתוקפה תלוי ברצונו של אדם, שאינו המצווה, בטלה.

ג. טעות– אם הוראת צוואה נעשתה מתוך טעות, ולא ניתן להבין בבירור מתוך הצוואה כיצד ניתן לתקן את הטעות, ההוראה בטלה.

ד. הוראה לא ברורה– אם לא ניתן להבין מתוך הוראת צוואה למי ציווה המצווה, או שמשמעותה לא ברורה, ההוראה בטלה.

ה. הוראה לא חוקית/לא מוסרית /לא אפשרית– הוראה אשר ביצועה אינו חוקי , אינו מוסרי או פשוט אינו אפשרי, בטלה.

הוראות חוק נוספות:

בנוסף לעילות פסלות אלו, ישנן הוראות חוק נוספות אשר קובעות כיצד יש לערוך את הצוואה, ויש לעמוד בהם, על מנת שלא יווצר פתח לפסילת הצוואה. אשר על כן, רצוי לערוך את הצוואה בפני עורך דין אשר יקפיד על שמירת הכללים השונים ועל כשרותה של הצוואה.

רקע

בשנת 2005 במסגרת תיקון 12 לחוק הירושה התווסף סעיף 8א המסדיר ענייני צוואה הדדית ותנאיה.

עד לתיקון זה נבנתה במהלך השנים המסגרת המשפטית המתייחסת למסמך יחודי זה באמצעות הפסיקה.

עיקר שימושה של צוואה זו הוא בידי בני זוג המעוניינים להתנות את ציוויי ההורשה שלהם זה בזה, וכך גם להבטיח את מצבו הכלכלי של בן הזוג שנותר בחיים וגם למנוע מצב בו יועבר כספם לאחר מותם לצד שלישי, בידי בן זוגם.

באמצעות צוואה זו, למשל,  יכול כל אחד מבני הזוג להתנות את העברת רכושו לבן הזוג השני בכך שלאחר פטירת שניהם יוריש בן הזוג הנותר את כלל הרכוש לילדיהם המשותפים.

עיקר הנפקות המשפטית של צוואה הדדית, הוא בכך שהאפשרות לבטלה מצומצמת יותר מצוואה רגילה. דבר זה נובע מכך שהצדדים נותנים הוראותיהם לגבי חלקם  בנכסים תוך התחשבות והסתמכות על הוראותיו של בן זוגם לגבי חלקו בנכסים.

החוק אכן מבטא צמצום ופגיעה בעקרון “החופש לצוות” שהוא עקרון על בדיני הירושה, אך זאת במטרה להגן על  “עקרון ההסתמכות”, שכן כל אחד מהצדדים מסתמך על כך שרעהו יפעל בהתאם למסוכם.

אפשרות שינוי/ ביטול צוואה הדדית

החוק מחלק בין מצב בו שני המצווים עודם בחיים לבין מצב בו כבר נפטר אחד מהם. סעיף 8 א (ב) 1 מורה כדלקמן:

בחיי שני בני הזוג

בחייהם של שני בני הזוג – המצווה המבקש לבטל את צוואתו ימסור הודעה בכתב על ביטול הצוואה למצווה השני; נמסרה הודעה כאמור, בטלות הצוואות ההדדיות של שני המצווים;

הוראת החוק ברורה – כאשר שניהם בחיים יכול כ”א מהם להודיע לרעהו בכתב  כי הוא מבטל את הצוואה והצוואה כולה בטלה.

לאחר פטירתו של אחד מהם

לגבי ביטול צוואה הדדית לאחר מות אחד מבני הזוג מורה החוק כדלקמן בסעיף 8 א (ב) 2 (ב)

“לאחר חלוקת העיזבון – בן הזוג שנותר בחיים ומבקש לבטל את צוואתו ישיב את כל שירש לפי הצוואה ההדדית לעיזבון, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – ישיב את שווי המנה או החלק בעיזבון שירש”;

כלומר, בן הזוג שרוצה לבטל את הצוואה לאחר פטירת בן הזוג השני, צריך להשיב את כל אשר קיבל על פי הוראות הצוואה ההדדית מבן הזוג שנפטר, ורק לאחר מכן יכול לתת הוראות שונות מאלו שניתנו בצוואה ההדדית  למה שייעשה בחלקו.

נמצאנו למדים כי בכל הנוגע לרכוש אשר לא התקבל בירושה, יכול בן הזוג השני לשנות את הוראותיו לגביו, אך זאת רק בתנאי שישיב את כל מה שקיבל מבן זוגו.

(הערה: אף על פי שניתן היה לומר כי הסתמכותו של בן הזוג הייתה אף בייחס לאשר יעשה בן הזוג בחלקו,  והוראותיו נבעו מתוך מחשבה הנוגעת אף לרכושו של בן הזוג, מכל מקום רצה המחוקק לאזן בין הסתמכות בין הזוג לבין עיקרון החופש לצוות)

האפשרות לבטל /לשנות צוואה הדדית כאשר לא נתקיים תנאי ההשבה

נמצא אם כן, כי לפי לשונו הדווקנית של הסעיף אם בן הזוג השני (המעוניין לשנות את הצוואה ההדדית לאחר פטירת רעהו) לא השיב את שקיבל , אין הוא יכול לבטל את הצוואה ההדדית.

וראה ת”ע (משפחה תל אביב-יפו) 62398-12-13 פלונית נ’ אלמונית.

(אמנם יתכן ובמצבים מסויימים יחתור בית המשפט ליישום תכלית החוק ויאפשר עקרונית השבה של כספי הירושה לאחר עריכת צוואה חדשה ואולי אף לאחר מות המוריש. נראה כי בעניין זה אין הלכה פסוקה.

ראה תע (ת”א) 47090-08-17 פלוני נ’  פלונית.

קיומם של תנאים מגבילים בצוואה ההדדית

בניגוד לצוואה רגילה אשר במסגרתה לא ניתן להגביל כלל את אפשרות ביטולה, הרי שבצוואה ההדדית הכיר החוק בכך שיכולים הצדדים לקבוע תנאים המגבילים את יכולתם לבטל את צוואתם המשותפת.

סעיף 8 (ג) מורה כדלקמן:

 “הוראות סעיף קטן (ב) יחולו אם אין בצוואות ההדדיות הוראה אחרת, ואולם הוראה השוללת לחלוטין את הזכות לבטל את הצוואה בחיי שני בני הזוג – בטלה.“

כלומר, כל הוראה מגבילה שייקבעו בני הזוג כתנאי לביטול צוואתם – תקפה, וביטול הצוואה שלא על פי תנאי זה איננו אפשרי. זאת כל עוד לא שללו לחלוטין את האפשרות לבטל את הוראות הצוואה.

צוואה לעומת מתנה

בשורות הבאות יוצג מבט השוואתי על אופנים שונים להעברת ההון המשפחתי תוך סקירת היתרונות והחסרונות היחסיים של כל אחת מהדרכים האפשריות.

ההשוואה תתייחס לנושאים הבאים:

• וודאות קיום ההוראה – כלומר מידת הביטחון כי המצב הרצוי ישמר והקושי לערער/ לבטל אותו.
• אפשרות החזרה מצד הנותן – כלומר האפשרות של הנותן/ המצווה עצמו לחזור בו מהוראתו.
• שליטת הנותן ברכוש המועבר – אפשרותו של הנותן/מצווה לקבוע בעניין הרכוש

 

סקירה זו אינה כוללת התייחסות ליתרונות מיסוי של כל אחת מהחלופות.

הוודאות בקיום ההוראה

עקרונית ניתן לומר כי העברת רכוש באופן של מתנה מחיים הינה הדרך הבטוחה ביותר מבחינת סופיות המהלך. מעת שהועבר הרכוש, הריהו בבעלותו המלאה של המקבל ואינו בכלל רכושו של הנותן.  ירושתו של הנותן בין על ידי צוואה בין על פי חוק לא תכלול רכיב זה שניתן במתנה.

זאת לעומת הוראה בצוואה, אשר במצבים רבים ניתן לתקוף בעילות של חוסר כשרות או השפעה בלתי הוגנת.

 

גמישות ההוראה

עקרונית, מהוראות צוואה ניתן לחזור בכל עת, ובכל מקרה הוראות צוואה מאוחרת (כשרה) גוברות.

במתנה לעומת זאת, מעת שהועברה לבעלותו של המקבל אין שום דרך לשנות את המצב הקנייני.

אולם יש להביא בחשבון את אופן העברת הבעלות. על פי חוק המתנה, מיטלטלין עוברים לרשותו של המקבל עם מסירתם או מסירת מסמך מזכה, ומקרקעין עוברים לרשותו עם גמר הרישום על שמו.

ההתייחסות בחוק לאופן הקניית מתנה

 

מטלטלין (חוק המתנה) 

דרכי ההקניה

6. בעלות בדבר-המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו, ואם היה הדבר ברשות המקבל – בהודעת הנותן למקבל על המתנה; והכל כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון.

מקרקעין (חוק המקרקעין)

גמר העסקה

7. (א)  עסקה במקרקעין טעונה רישום; העסקה נגמרת ברישום, ורואים את השעה שבה אישר הרשם את העסקה לרישום כשעת הרישום.

          (ב)  עסקה שלא נגמרה ברישום רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה.

  התחייבות לתת מתנה

5. (א)  התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב.

           (ב)  כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו.

           (ג)   מלבד האמור בסעיף קטן (ב), רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם היתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן-משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן.

כפי שניתן לראות, כל עוד לא רשומים המקרקעין על שמו  של המקבל, הרי שחוזה בדבר העברת הנכס אליו הינו “התחייבות לתת מתנה” – מצב זה מאפשר לנותן לחזור בו ממתנתו בתנאים מסויימים.

שליטת הנותן ברכוש המועבר

בצוואה יכול המצווה לקבוע מה רצונו שייעשה ברכוש המועבר, כן יכול הוא לקבוע מי יהיה היורש במידה והיורש המקורי נפטר בטרם מות המוריש (יורש במקום יורש), וכן באפשרותו לקבוע מי יירש את היורש הראשון לאחר מותו (יורש לאחר יורש).

להלן סעיפי חוק הירושה המסדירים עניין זה:

יורש על תנאי דוחה

43. (א)  המצווה רשאי לצוות שיורש יזכה בהתקיים תנאי או בהגיע מועד.

           (ב)  לא נתקיים התנאי או לא הגיע המועד לפני מות המצווה יתנהל העזבון על ידי מנהל עזבון עד שיתקיים התנאי או שיגיע המועד או עד שיתברר שהתנאי לא יוכל עוד להתקיים; והוא הדין כשציווה המצווה לתאגיד שעדיין אינו כשר לרשת בהתאם לסעיף 4.

           (ג)   לא קבע המצווה מי יזכה אם יתברר שהתנאי לא יוכל עוד להתקיים, יזכו היורשים על פי דין.

יורש על תנאי מפסיק

44. (א)  המצווה רשאי לצוות שיורש יחדל מלזכות בהתקיים תנאי או בהגיע מועד.

           (ב)  לא קבע המצווה מי יזכה בהתקיים התנאי או בהגיע המועד, יזכו יורשיו על פי דין כיורשים אחרי אותו יורש בהתאם להוראות סעיף 42.

 חיובי יורש

45. המצווה רשאי להורות בצוואתו דבר שיורש יהיה חייב לעשותו, או להימנע מעשותו, במה שקיבל מן העזבון; מילויו של חיוב כזה יכול לדרוש כל מי שמעונין במילוי, ואם היה בדבר ענין לציבור – גם היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו.

במתנה, הכלי העיקרי העומד לרשותו של הנותן, הוא הוספת תנאים המסייגים את תחולת המתנה.

נושא זה מוסדר בסעיף 4 לחוק המתנה המורה כדלהלן:

“4.  מתנה יכול שתהיה על תנאי ויכול שתחייב את המקבל לעשות מעשה בדבר-המתנה או להימנע מעשותו; נותן המתנה רשאי לדרוש מהמקבל את מילוי החיוב, ורשאי לדרוש זאת מי שהחיוב הוא לזכותו, ואם היה בדבר ענין לציבור – היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו.”

בהקשר זה חשוב להדגיש, כי סופיותו של המהלך תלוייה בכך שהמדובר במתנה הניתנת עוד בחייו של הנותן למקבל, אם הנסיבות מלמדות שלמעשה מדובר במתנה המיועדת לעבור לרשותו של המקבל רק לאחר מותו של הנותן עשוייה להתבטל, מפני שלפי חוק הירושה העברת רכוש לאחר מיתה נעשית רק על ידי צוואה.

לסיכום

הדרכים האפשריות להעברת רכוש הן:

מתנה מושלמת

התחייבות ליתן מתנה

מתנה בתנאי

צוואה

הדרך הבטוחה ביותר היא מתנה מושלמת (במקרקעין רק עם הרישום) אולם היא מצמצמת את האפשרות לבטלה אף מצד הנותן עצמו.

התחייבות ליתן מתנה – מאפשרת במצבים מסויימים לנותן לחזור בו אך גם מגדילה את הסיכון כי תיחשב לחלק מן הרכוש בעת מות הנותן.

מתנה בתנאי – מאפשרת שליטה מסויימת של הנותן , יש לוודא כי נחשבת כמתנה גמורה מחיים.

צוואה היא החלופה אשר יחסית קל יותר לתקוף.

כדבר שבשגרה, בעת פירוק התא המשפחתי והפרדות הצדדים, ובמידה והעניינים שבמחלוקת בין בני הזוג אינם מוסדרים בהסכמת הצדדים, אלא מוכרעים על ידי בית המשפט, תיסוב אחת החזיתות העקריות סביב שאלת מזונות הילדים.

אחד ההורים, ובדרך כלל האם, תגיש תביעת מזונות ביחס לקטינים אשר במשמורתה, כאשר לצורך הכרעה ילקח בחשבון גיל הילדים, הכנסות הצדדים וחלוקת זמני השהות של ההורים עם הילדים.

נושא זה, אשר הינו מורכב ותלוי במשתנים רבים, מהווה כאמור נדבך מרכזי במסגרת הליך הגירושין.

ישנם מקרים יוצאי דופן, בהם תוגש תביעה לחיוב מזונות לא כלפי אחד ההורים, אלא כלפי קרובים אחרים, וכדרך כלל כלפי הוריו של אחד הצדדים.

עניין מיוחד זה מוסדר בחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) בסעיף 4 לחוק.

להלן נציג את מקורו הנורמטיבי של הטלת החיוב על קרובים אחרים, כן נציג את העקרונות והפרמטרים הקבועים בחוק ובפסיקה להחלתו של חיוב ייחודי זה.

החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) בסעיף 4 מורה כדלהלן:

מזונות בין שאר בני משפחה

4. אדם חייב במזונות שאר בני-משפחתו, והם –

(1)  הוריו והורי בן-זוגו;

(2)  ילדיו הבגירים ובני-זוגם;

(3)  נכדיו;

(4)  הורי הוריו שלו ושל בן-זוגו;

(5)  אחיו ואחיותיו שלו ושל בן-זוגו.

 

נמצאנו למדים כי לפי החוק, חובתו של אדם במזונות אינה מוגבלת רק על ילדיו אלא כוללת מעגל קרובים רחב יותר, עם זאת, החוק קובע תנאים להתקיימותה של חובה זו. וזאת בסעיף 5 לחוק.

 

החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) בסעיף 5 מורה כדלהלן:

סולם המזונות

5. אין אדם חייב לספק מזונות לבן-משפחה לפי סעיף 4 אלא במידה שנתקיימו שלוש אלה:

(1)  יש בידו לעשות כן לאחר סיפוק הצרכים של עצמו, של בן-זוגו ושל הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו;

(2)  אותו בן-משפחה, על אף מאמציו, אינו יכול לספק צרכיו מעבודה, מנכסיו או ממקור אחר;

(3)  אותו בן-משפחה אינו יכול לקבל מזונות לפי סעיף 2 או לפי סעיף 3 או מעזבון, ואינו יכול לקבלם מבן-משפחה הקודם לאותו אדם לפי הסדר שנקבע בסעיף 4.

 

כפי שנתברר בפסיקה, בכדי לחייב קרובים שאינם הורים, יש לעמוד בקריטריונים כדלהלן:

ראשית, יש לוודא כי ההורים אינם יכולים לשלם את המזונות או כי לא ניתן לגבות בשום אופן דמי המזונות מן ההורים.

שנית, ככל שהוריו של הקטין אינם יכולים לספק את צרכיו – האם קיימת דרך אחרת לסיפוקם, דוגמת מנכסים השייכים לקטין או מהכנסותיו, ככל שיש לו.

שלישית, יש לוודא כי הקרוב עליו מטילים את החיוב יכול לשאת בנטל זה, לאחר שצרכיו וצרכי התלויים בו מסופקים כראוי.

רביעית, יש לוודא כי אין קרוב אחר במעגל קרבה צמוד יותר אשר עליו ניתן להטיל חיוב זה, ובמידה וישנם מספר קרובים בעלי קרבה זהה יש להטיל את החיוב באופן שיוויוני על כולם.

רוצה לומר, הורה המבקש להטיל חיוב במזונות ילדו הקטין על סבו של הקטין, למשל,  נדרש להוכיח את כושרו  הכלכלי של הסב,  כי יש באפשרותו של הסב לדאוג לכלכלתו שלו, של בן זוגו ושל ילדיו הקטינים ככל שיש לו, כן הוא נדרש להוכיח שהקטין אינו יכול לספק צרכיו מעבודה, נכסים או מקור אחר, ולבסוף שהקטין אינו יכול לקבל מזונותיו מכוח חיובים המוטלים בדין על אחר, או מבן משפחה שקודם לסב, דוגמת הוריו, ע”פ הסדר שנקבע בסע’ 4 לחוק המזונות/

תנאי סע’ 5 לחוק המזונות הם תנאים דווקניים. וכך נאמר לעניין זה בע”א 161/82 רחמים רומנו נ’ אסתר רומנו, (1983):

“החיוב אינו אוטומטי ואינו נובע מעצם יחסי הורה וילד, אלא מקיומן של הנסיבות המיוחדות, המפורטות בסעיף 5 ו-4, ולגבי אלו צריך להביא ראיות ובית המשפט צריך לקבוע בעניין זה ממצאים, המבססים את החיוב”

ולפיכך, בהתאם לסעיף 5 (3) לחוק מזונות, אין על סבים לזון את נכדיהם, אלא אם הוריהם אינם עושים כן ואינם מסוגלים לעשות כן (ע”א 49/72 גלפרין נ’ לבבי  (1973);  תמש (חיפה) 27570-06 – ל.מ. נ’ א.מ. ואח (2012)

בהתאם להוראות סע’ 5 לחוק נקבע בפסיקה, כי כל עוד לא הוכחה אי יכולתו או סירובו של האב לשלם את מזונות הקטינים על פי חיוב משפטי, הרי שטרם הבשילו התנאים להקמת עילה כנגד הסבים (תמ”ש (ת”א)35241/06 ל.נ. נ’ י.נ. (2007); תמש (חיפה) 18999-07-09 – א’ ה’ נ’ י’ ה’ ואח’ (2012); תמש (ירושלים) 855/98 – ח’ ק’ ואח’ נ’ ז’ ח (2008)

יובהר, חוק זה, אין עניינו ערוץ גבייה חלופי עבור אשה אשר מסיבות שונות איננה פועלת ככל יכולתה לגבות דמי המזונות מן האב, יישומו הראוי והמוצדק הוא רק במצב בו לא ניתן לגבות את החיוב.

 

המדובר במצבים חריגים של חוסר יכולת כלכלית ויכולת השתכרות, כגון מצבים של נכות מוחלטת וכיו”ב, או מצבים  של חוסר יכולת גבייה מוחלט בשל מוות, מאסר, או בריחה לחו”ל וכיוצא באלו.

 

אדם המעוניין לחלק את עזבונו על פי רצונו, שלא בכפוף לכללים הקבועים בחוק  הירושה, יעשה זאת ברגיל על ידי עריכת צוואה.                                                           

על עורך הצוואה להקפיד על כללים שונים הקבועים בחוק הירושה, ובין היתר על הכללים הבאים:

 א.       מעשה אישי- על הצוואה להיות מעשה אישי, הנעשית מתוך רצונו המלא והשלם של המצווה.

ב.         אי השפעה- על הצוואה להערך ללא כל התערבות או השפעה שלא כדין על רצון המצווה .

החוק מגדיר עילות פסלות שבהתקיימותן, עלולה להפסל הצוואה, כמפורט להלן:

העילות הנפוצות לפסילת צוואה

 העילות הנפוצות ביותר לפסילת הוראות צוואה מנויות בסעיף 30 א’ לחוק הירושה, הקובע כי הוראת צוואה שנעשתה מתוך אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה.

טענת פסילה נוספת – ואחת הנפוצות ביותר כעילה לפסילת צוואה – היא הטענה כי המצווה לא היה כשיר מבחינה מנטלית / קוגניטיבית והיה מוגבל ביכולתו להבין את מהותה ומשמעותה של פעולת הציווי.

מקור עילה זו מצוי בסעיף 26 לחוק הירושה :

“צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה.”

כפי שניתן לראות חוק הירושה מסתפק בהגדרה רחבה למדי –  “אינו יודע להבחין בטיבה של צוואה”.

על פי הפרשנות שניתנה בפסיקה להגדרה זו, נדרש מן המצווה כי יהיה מודע לכך  שהמסמך אותו הוא עורך הינו צוואה, כן עליו להיות מודע לגבי היקף רכושו, ולגבי זהות היורשים, וכן להבין את משמעות צוואתו מבחינת השפעתה על הזוכים ועל המודרים על פיה.

וכדברי השופט ברק בע”א 851/79 בנדל נ’ בנדל :  “לא ידע להבחין בטיבה של צוואה” מהו? ביטוי זה לא הוגדר על-ידי המחוקק, ואין זה רצוי, כי אנו נקבע בו מסמרות. המחוקק קבע אך הנחיה כללית, אשר מטרתה לבחון, אם המצווה היה מודע למהות מעשיו ותוצאותיהם. בהקשר זה ניתן לקחת בחשבון את מודעתו של המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה, את ידיעתו על דבר היקף רכושו ויורשיו, ואת מודעותו לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו 

 בהמשך קבע בית המשפט כי אין די במודעות לנתונים שהוזכרו לעיל וכי לכך יש להוסיף את הדרישה כי המצווה הינו בדעה צלולה ומפרש באופן נכון את המציאות הסובבת.

כך בע”א 1212/91 קרן ליב”י נ’ בינשטוק קבע השופט חשין כי אף אם פעל המצווה תוך מודעות מלאה להיקף רכושו ולזהות היורשים והיה מודע לתוצאות ציוויו אם הוכח כי רצונו בעת הציווי היה מושפע מתפיסת לקויה של המציאות – המדובר באותו עניין בחולה נפש אשר היה נתון לתעתועי שווא בשל מחלתו – הרי שנגדיר אותו כמי שפועל תחת המגבלה ויש לבטל צוואתו.

בית המשפט נמנע מלקבוע מבחנים חד משמעיים וגורפים, ונטייתו היא לבחון קיומה או העדרה של  “הידיעה להבחין בטיבה של צוואה” בהתאם לנסיבות של כל מקרה על נסיבותיו השונות ומכלול הראיות הספציפי.

המועד הרלוונטי לגבי מצבו של המצווה הינו  מועד עריכת הצוואה, בית המשפט עשוי להתעלם מראיות הנוגעות לזמן מוקדם או מאוחר יותר.

לסיכום האמור : החוק כפי שנתפרש על ידי בית המשפט, דורש כי המצווה יהיה בעת עריכת הצוואה מודע היטב למשמעות הרחבה של הפעולה המשפטית אותה הוא מבצע.

עם זאת, מאחר ועומדת לכל אדם חזקת הכשירות, נטל כבד מאוד מוטל על הבא לטעון כנגד צוואה כי היא פסולה בשל חוסר כשירות של המצווה, ויהיה עליו לתמוך טענתו בתשתית ראייתית איתנה וחד משמעית.

מאבקים על הירושה – מתי זה מתחיל?שרון צונץ, פסיכולוגית חינוכית

יש כמה סיבות מרכזיות שגורמות להורים ללדת יותר מילד אחד. לרב ההורים משותפת הפנטזיה שהילדים יסתדרו ביניהם, יאהבו וידאגו אחד לשני.

אז איך קורה שבבוא העת ילדי המשפחה אינם מסתדרים ביניהם? מקנאים, מתחרים ורבים, ובכך מצערים את כל הנוגעים בדבר.

מתי מתחילה הקנאה הזו, שמובילה, בסופו של דבר, למאבקי ירושה?

הקנאה מתחילה ברגע שנולד ילד שני במשפחה. כלומר, ברגע שצריך ללמד את הבכור להתחלק.

חשוב שנבין מדוע ילדים מקנאים ונדע לשים לב לפעולות של הורים שמגבירות קנאה.

הקנאה היא רגש טבעי ואנושי. במשפחה, כאשר מדובר על קנאת אחים, הדבר בולט יותר וכואב יותר. ילדים במשפחה נמצאים בתחרות כמעט מתמדת ביניהם. התחרות בין האחים היא על האהבה של ההורים, תשומת הלב שלהם, וההערכה שבאה בעקבותן. הבכור יהיה מוכן לוותר על הכל לטובת אחיו הקטן, רק לא על אהבת ההורים. הקטן לעתים מתקנא ביכולות שיש לאח הגדול, ובהערכה לה הוא זוכה בעקבותיהן. כאשר במשפחה יש יותר מילד אחד, כל אחד מהם עסוק בשאלות כמו: את מי מהילדים אבא ואמא אוהבים יותר? האם יאהבו אותי גם אם אהיה פחות מוצלח? פחות יפה או פחות מוכשר? ועוד ועוד.

תפקיד ההורים ביחסי ילדים הוא דווקא להבין את הקנאה ופחות לנסות להשתיק אותה.

מה חיובי בקנאה? קנאה היא חלק ממניע תחרותי טבעי. יחסים במשפחה, שקנאה היא חלק מהם, לעתים קרובות דוחפים את הילד להישגים, ועוזרים לו לעמוד על שלו ועל זכויותיו. ביטויי קנאה בין אחים – מתח, תחרות וכעס – הם חלק ממגוון הרגשות העולים בכל קשר אנושי.

חשוב להבחין בין קנאה נורמלית לחריגה למרות שלעתים אין הדבר קל, וזהו אחד מתפקידי ההורים בהקשר ליחסים בין הילדים בבית. במצב של קנאה נורמלית קיימים לצד גילויי קנאה גם גילויי חיבה ואכפתיות. כאשר הקנאה חריגה ומוגזמת, היא עלולה להיות גורם משתק המעכב את התפתחות הילדים. במצב כזה, תחושות קיפוח, קנאה וכעס ממלאות ומעסיקות את כל עולמו של הילד. הוא כמעט ואינו מראה ביטויים של רגשות אחרים ומגוונים.

ההורים משפיעים על יחסי האחים לטוב ולרע. ביכולתם לכוון, להדריך ולמגר את ביטויי הקנאה, לעתים בכוחות עצמם ולעתים בסיוע של פסיכולוג ילדים.

לעתים הורים גורמים, מבלי לשים לב, להגברת רגשות הקנאה במשפחה. הורים שמרבים לערוך השוואות בין ילדיהם עלולים להגביר את הקנאה, כשאחד הילדים זוכה בסטטוס של “הילד הטוב”. מתן זכויות יתר לאחד האחים, התערבות באופן קבוע במריבות בין האחים, כאשר אין לילדים הזדמנות לקבל תשומת לב הורית גם ללא מריבה. בנוסף, משתדלים לא לקפח כדי לא ליצור קנאה, ומקיימים קנוניות מאחורי גבם של ילדיהם.

למרות הקושי להכיל קנאה ותחרות כאשר הן באות לידי ביטוי בין אחים, ילדים למשפחות בנות יותר מילד אחד יוצאים נשכרים. כאשר אחים לומדים להסתדר ביניהם במסגרת הביתית הם לומדים התמודדויות בינאישיות וחברתיות שילוו אותם מחוץ לבית ולאורך כל חייהם: פתרון משברים, משא ומתן, פשרה, חברות ועוד. מחקרים מצאו כי ילד שגדל עם אחים הוא בד”כ גמיש יותר ומסתגל טוב יותר לשינויים.

 (פירוט בנושא קנאת אחים, התייחסות ההורים וקנאת אחים חריגה ניתן למצוא במאמר המלא באתר של הפסיכולוגית שרון צונץ www.zuntz.co.il).

ירושה מכוח אימוץ קבועה בסעיף 16 לחוק הירושה התשכ”ה – 1965, וזו לשונו :

” (א) מי שאומץ כדין יורש את מאמצו כאילו היה ילדו, וכן יורשים את המאמץ צאצאי המאומץ.

(ב) המאומץ וצאצאיו אינם יורשים על פי דין את קרובי המאמץ; המאמץ יורש את המאומץ כאילו היה הורהו, אולם קרובי המאמץ אינם יורשים על פי דין את המאומץ.

(ג) המאומץ וצאצאיו יורשים את קרובי המאומץ, אולם הורי המאומץ והורי הוריו וצאצאיהם אינם יורשים את המאומץ. “

 

עפ”י החוק כדי שמאומץ יוכל לרשת את מאמצו, האימוץ חייב להיות כדין, כלומר אימוץ הנוצר פ”י מתן צו אימוץ של בית משפט, בהתאם להוראות חוק אימוץ ילדים.

מטרת החוק היא לבוא לקראת הילדים המאומצים כך שילד מאומץ יורש גם את הוריו מאמצים, כאילו היה ילדם הביולוגי וכן יורש גם את הוריו הביולוגים. כך גם לגבי צאצאיו של המאומץ, שיכולים לרשת הן את הוריו המאמצים והן את הוריו הביולוגים.

 

למשל אם נועה נולדה לאלון ושרון ואומצה כדין ע”י אורי וסמדר, היא תירש עפ”י דין גם את אלון ושרון וגם את אורי וסמדר. אך בהתאם להוראת סעיף 16 (ב) לחוק הנ”ל, נועה לא תוכל לרשת את האחים וההורים של אורי וסמדר והם גם לא יירשו את שהותירה נועה.

כמו כן עפ”י הוראת סעיף 16 (ג) לחוק הנ”ל, נועה וילדיה יירשו את האחים וההורים של אלון ושרון, אבל האחים וההורים ואלון ושרון לא יירשו את נועה.

ובמילים אחרות – נועה וצאצאיה אינם יורשים את הדודים והדודות, סבים וסבתות של אורי וסמדר ( המאמצים ) ולהיפך – קרובים אלה אינה יורשים את נועה. לעומת זאת נועה יורשת את קרוביה הביולוגים ( מצד אלון ושרון ), כלומר דודים ודודות, סבים וסבתות, אך הם לא יירשו את נועה.

 

כמצוין לעיל, ברור כי מטרת החוק להיטיב עם המאומץ שיורש פעמיים, גם את הוריו המאמצים וגם את הוריו הביולוגיים. יחד עם זאת, החוק מותיר את המאומץ כחריג, מאחר והוא מונע ממנו לרשת את קרובי משפחתו המאמצת והם גם אינם יורשים אותו. מצב זה מדגיש באופן מלאכותי ושלא לצורך, את שונותו של הילד המאומץ ביחס לילדים הביולוגים ומבליט את היותו חריג בנוף משפחתו.

זאת ועוד, לעניין מזונות קיים הסדר שונה לפיו מוטלת חובת מזונות כלפי הילד המאומץ לא רק על המאמצים, אלא גם על קרוביהם וזאת בדומה לחובת הקרובים במשפחה הטבעית. על פי החוק הקיים נוצר מצב נפסד בו קרובי המאמץ נחשבים לקרובי משפחתו של הילד המאומץ לעניין תשלום מזונות, אך לא נחשבים לקרובי משפחתו לצורך ירושתו.

 

כדי לתקן שונות זו, הוגשה הצעת חוק לתיקון סעיף 16 לחוק הירושה, בדצמבר 2010 לכנסת ע”י ח”כ חיים אורון. התיקון בהצעת החוק משווה את תנאי הירושה של הילד המאומץ לתנאי הירושה של הילד הביולוגי, כך שלא יתקיים ביניהם שום הבדל, למעט לעניין ירושת ילד מאומץ את הוריו הביולוגים ( כלומר המאומץ עדיין יירש את הוריו הביולוגים ). על פי תיקון זה ילד מאומץ כמו ילד ביולוגי, יירש את קרובי המאמצים והם יירשו אותו.

 

עם תתקבל הצעת החוק יירש המאומץ כילד ביולוגי ובנוסף יירש גם את הוריו הביולוגיים – בכך תושג מטרתו חוק הירושה והיא לבוא לקראת הילדים המאומצים.  .

לאחר פטירת המוריש, יש לדאוג לטפל בעיזבונו. דבר זה דחוף יותר ככל שהעיזבון גדול וסבוך יותר, שכן לא ניתן להשאירו ללא בעלים וטיפול.

לאחר מות המנוח, יש לבדוק האם הוא הותיר אחריו צוואה, או לא, שכן דרכי הפעולה בכל מקרה הינן שונות, כפי שיפורט בהמשך.

על מנת לקבל צווים בעניין חלוקת העיזבון, ישנה אפשרות לפנות לביה”ד הרבני או לרשם לענייני ירושה אשר באזורו התגורר המוריש. במאמר זה נעסוק בבקשה אשר מוגשת לרשם, שכן זה המקרה הנפוץ ביותר.

א. כיצד לפעול במקרה בו המנוח הותיר אחריו צוואה?

במקרה שישנה צוואה, אזי חלוקת הירושה נעשית ע”פ הצוואה, ועל מנת לקיימה יש לפנות בבקשה לצו קיום צוואה לרשם לענייני ירושה  אשר באזורו התגורר המצווה ערב פטירתו. על בקשה זו להיות מוגשת ב-4 העתקים.

הבקשה כוללת הוראות שונות בדבר הזוכים, חלקם בצוואה, כשירותם, גילם, מעמדם המשפחתי וכיוצב’.

על בקשה זו יש לחתום בפני עו”ד, שכן מצורף לה תצהיר,

א.1 אילו מסמכים יש לצרף לבקשה לצו קיום צוואה?

1. עותק צוואה מקורי-  עותקים מקוריים אמורים להיות הן בחזקת המנוח, והן בחזקת עוה”ד אשר ערך את הצוואה.
2.  עותק של תעודת פטירה מקורית , או העתק נאמן למקור, אשר אמורה להתקבל ממשרד הפנים.
3.  הודעות לזוכים- במקרה שיש כמה זוכים ע”פ הצוואה, ואולם רק חלקם פנו בבקשה לקיום הצוואה, יש לשלוח הודעות ליתר הזוכים, על מנת שיהיו מיודעים לבקשה, ויש לצרף הודעות אלו לבקשה.
4. יפוי כח חתום של עו”ד- באם מחליטים הזוכים להיות מיוצגים בהליך בפני הרשם.
5.  שני שוברי תשלום משולמים-יש לשלם אגרה הן עבור פרסום הבקשה בעיתונות והן עבור הטיפול במשרדי הרשם. תעריפי אגרות אלו נקבעו ע”פ תעריפי משרד המשפטים. יובהר כי תשלום זה אינו קשור כלל לתשלום לעוה”ד.

 

ב. מה יש לעשות במקרה והמנוח לא הותיר אחריו צוואה?

במקרה בו אין צוואה, אזי העיזבון יתחלק ע”פ כללי הירושה ע”פ דין הקבועים בחוק הירושה. החוק קובע

במדויק מיהם היורשים ומהו חלקם, כאשר בד”כ הזוכים יהיו אלה מהמעגל המשפחתי הראשון- בן/בת

זוג  וילדים.

גם במקרה זה, יש לפנות בבקשה לרשם לעניני ירושה, אשר אמורה להיות מוגשת בארבעה העתקים, ואולם  במקרה זה הבקשה הינה שונה ושמה הוא :”בקשה למתן צו ירושה” . גם לבקשה זו מצורף תצהיר אשר צריך להיחתם בפני עו”ד.

 

ב.1 אילו מסמכים יש לצרף לבקשה למתן צו ירושה?

1. עותק של תעודת פטירה מקורית או נאמן למקור, אשר אמורה להתקבל ממשרד הפנים.
2.  הודעות ליורשים- במקרה שיש כמה יורשים, ואולם רק חלקם פנו בבקשה למתן צו ירושה, יש

לשלוח הודעות ליתר היורשים, על מנת שיהיו מיודעים לבקשה, ויש לצרף הודעות אלו לבקשה.

3. יפוי כח חתום של עו”ד- באם מחליטים היורשים להיות מיוצגים בהליך בפני הרשם.
4.  שני שוברי תשלום משולמים-יש לשלם אגרה הן עבור פרסום הבקשה והן עבור טיפולה במשרדי הרשם. תעריפי אגרות אלו נקבעו ע”פ תעריפי משרד המשפטים. יובהר כי תשלום זה אינו קשור כלל לתשלום לעוה”ד.

 

ג. מה קורה לאחר הגשת בקשה לצו קיום צוואה או בקשה למתן צו ירושה?

לאחר קבלת בקשה לצו קיום צוואה(במקרה שנערכה צוואה) או קבלת בקשה למתן צו ירושה (במקרה בו

לא נערכה צוואה)  הרשם לענייני ירושה ידאג לפרסם את הגשת הבקשה בעיתון , על מנת שיוכל ליידע         את

מי שעלול להתנגד לבקשה. בנוסף, הרשם יבחן את הבקשה ויבדוק האם לא נפל בה ו/או במסמכים שצורפו

לה ו/או בצוואה פגם כלשהו. כמו כן, יועבר עותק לאפוטרופוס הכללי אשר יבחן גם הוא את הבקשה.

 

באם אין בעייתיות ו/או מתנגדים לבקשה, הרי שלאחר פרק זמן של מספר חודשים יינתן צו קיום צוואה

או צו  למתן ירושה, ע”פ העניין, וניתן יהיה לחלק את העיזבון ליורשים/זוכים, בהתאם לצו.