ירושה בין ידועים בציבור

סעיף 11 לחוק הירושה קובע: כי בן זוג יורש את מחצית חלקו של בן זוגו שמת, ובנוסף המטלטלין והרכב.

      11.  (א)  בן-זוגו של המוריש נוטל את המיטלטלין כולל מכונית נוסעים השייכים, לפי המקובל ולפי הנסיבות, למשק הבית המשותף, ונוטל משאר העזבון –

(1)   אם הניח המוריש ילדים או צאצאיהם או הורים – חצי;

(2)   אם הניח המוריש אחים או צאצאיהם או הורי הורים – שני שלישים, ובלבד שאם ערב מותו של המוריש היה בן הזוג נשוי לו שלוש שנים או יותר וגר עמו אותה שעה בדירה הכלולה, כולה או חלקה, בעזבון, יטול בן-הזוג את כל חלקו של המוריש בדירה האמורה, ושני שלישים מהנותר משאר העזבון;

 

סעיף 55 לחוק הירושה קובע כי גם אצל ידועים בציבור (לאחר שהוכח כי הם ידועים בציבור, כאמור לעיל) אשר מנהלים משק בית משותף, יירש האחד את בן הזוג שמת, למעט אם השאיר המת צוואה המורה אחרת.

55. איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על-פי דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש.

 

מטרתו של סעיף 55 הייתה להשוות את מעמדו של הידוע בציבור למעמדו של בן הזוג הנשוי ככל שמדובר בזכות הירושה על-פי דין. המחוקק לא קבע סייגים להוראת סעיף זה באשר לדירת מגורים או באשר לכל תחום אחר. לפיכך, אם עומד בן הזוג בדרישות ובתנאים של סעיף זה, אזי מתייחס אליו המחוקק כאילו היה בן-זוג נשוי לכל דבר ועניין.

 

בהתאם לפסיקת ביהמ”ש העליון (כפי שהתפתחה), הזכות לרשת עפ”י סעיף 55 אינה תלויה בכל תנאי נוסף או בכוונת הורשה כלשהי של בן הזוג שנפטר, אלא די בכך ששלושת היסודות שנמנו בסעיף: חיי משפחה, משק בית משותף והצדדים בסטטוס של פנויים נתקיימו כדי שבן הזוג שלא היה נשוי למנוח יהיה זכאי לרשת אותו.

בפסק דין 54388-05-11 הסביר כבוד השופט אסף זגורי את שתי הדרישות של הסעיף “קיום חיי משפחה וניהול משק בית”.

בנוגע לתנאי הראשון “קיום חיי משפחה”, תנאי זה בא לבטא במהותו קיום מערכת חיים אינטימית, כמו בין בעל ואשה, המושתתים על יחס של חיבה ואהבה, גילויי חיבה, מסירות ונאמנות המראה שבני הזוג קשרו גורלם זה בזה.

בנוגע לתנאי השני “ניהול משק בית משותף”, יסוד זה פורש בפסיקה כשיתוף במקום מגורים, אכילה, שתיה, לינה, הלבשה ושאר הצרכים שאדם נזקק להם בחיי היומיום, כאשר כל אחד מבני הזוג מקבל את הדרוש לו ותורם את חלקו כפי יכולתו ואפשרויותיו. ביהמ”ש מוודא כי הקשר הכלכלי וניהול משק הבית המשותף, ככל שהוכח, לא בא לספק צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור ענייני, אלא הוא פועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים.

 

לפיכך, גם במקרים בהם לא הוכחה כוונת הורשה (כדוגמת כתיבת צוואה) ואפילו במקרים בהם הוכח כי המנוח לא חפץ להוריש לבן הזוג, אך לא ניתן ביטוי לחפצו זה בצוואה, זכאים ידועים בציבור העונים על דרישות סעיף 55 לרשת את בן זוגם שלא הותיר צוואה.

יודגש, כי מרבית פסקי הדין העוסקים בסוגיא זו מפרשים את הסעיף כפשוטו, כפי שהוסבר לעיל, אך בוחנים כל מקרה לגופו על פי הנסיבות המונחות לפניו.

לעומת זאת, ישנם מספר שופטים מינורי מאוד שנתנו לסעיף זה, אינטרפרטציה שונה, שלא התקבלה אצל מרבית משופטי בית המשפט לענייני משפחה.

 

תביעת מזונות משקמים מהעיזבון אצל ידועים בציבור

סעיף 57(ג) לחוק הירושה קובע, כי גם בני זוג שחיו כידועים בציבור, זכאים במזונות משקמים מהעיזבון כאשר הם חיו חיי משפחה וניהלו משק בית משותף.

 

וכך לשון הסעיף:

 “איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, זכאי הנשאר בחיים למזונות מן העזבון כאילו היו נשואים זה לזה”.

 

הזכאות למזונות נבחנת ע”פ נזקקותו של התובע כאשר מדובר בידועים בציבור.

מבחן הנזקקות של הזכאי למזונות מן העיזבון נבחנת, בין השאר, על פי תנאים שנקבעו בסעיף 59 לחוק הירושה.

סעיף 59 לחוק הירושה מונה מספר פרמטרים בהם יבחן בית המשפט אם התובע יהיה זכאי למזונות משקמים מהעיזבון, כדלהלן:

  א.         על פי שווי העזבון;

  ב.         מה שהזכאי עשוי לקבל מן העזבון; 

   ג.          רמת החיים של המוריש והתובע מזונות ערב מותו של המוריש; 

  ד.         רכושו של הזכאי למזונות; 

  ה.         כושר השתכרותו של הזכאי למזונות; 

   ו.          ועוד.

 

 

ביהמ”ש המחוזי דחה בר”ע על החלטה בדבר אי פסיקת מזונות משקמים לתובעת, הטוענת כי הינה ידועה בציבור

ברמ”ש 34625-07-14 ר”ר ואח’ נ’ י”א ביהמ”ש המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור שהגישה אישה  הטוענת כי הינה ידועה בציבור מזה 15 שנה ומתוקף כך זכאית למזונות משקמים עבורה , וכן למזונות גבוהים עבור בנה- וזאת אף מבלי לקבל את תשובת המשיב.

רקע:

 המערערת הגישה לביהמ”ש לענייני משפחה בקשה למזונות זמניים לה ולבנה הקטין, המשותף לה ולנתבע, בסך של 35,000 ₪. ביהמ”ש קמא פסק מזונות זמניים לקטין בסך 3500 ₪+מלוא הוצאות חינוכיות ורפואיות חריגות, ודחה את תביעתה של האישה למזונות  משקמים, בשלב זה. מכאן בקשת רשות הערעור.

טענות האישה:

האישה טוענת כי ביהמ”ש היה צריך לספק מזונות על דרך האומדנא עבור הקטין, וכי הסכום שנפסק הינו נמוך מדי. כן טוענת היא כי היא והמשיב היו ידועים בציבור, וכי נהלו תא משפחתי שלם- ולכן הינה זכאית למזונות משקמים.

טענת המשיב:

המשיב מודה בקשר עם האישה, וכן באבהותו על הילד, אך טוען שהוא לא הגיע לכדי קשר של ידועים בציבור, מאחר והמשיך לגור עם אשתו, ורק עימה ניהל משק בית משותף.

קביעת ביהמ”ש:

 מדובר כאן במצב יחודי , בו המשיב ניהל במשך 15 שנה 2 מערכות יחסים מקבילות- מחד, המשיך לגור עם אשתו ולהיות נשוי לה, ומאידך ניהל קשר עם התובעת ואף נולד להם ילד

ביהמ”ש בחן את מטרת המזונות המשקמים, ואומר כי ניתן לגזור חיוב שכזה מעקרון תום הלב, וממנו גם יגזר גובה החיוב ומשכו. הוא מביא את דעתו של פרופ’ ליפשיץ לפיה קשר ממושך, תלות כלכלית והולדת ילד משותף יכולים להביא לזכאות למזונות משקמים לתקופת הסתגלות.

במקרה דנן,  לביהמ”ש ספק רב האם אכן מדובר בידועים בציבור- בעיקר מאחר ולא הייתה כל לינה משותפת, ו/או וניהול משק בית משותף וחיי משפחה, והמשיב אף הסתיר את קיום הקשר וקיום הילד מאשתו.

כמו כן, ביהמ”ש בדק את מצבה הכלכלי של האישה וראה כי הינה משתכרת 9000 שח לחודש ועל כן לא נגרמה לה חרפת רעב כתוצאה מניתוק הקשר.

אף סכום המזונות שנפסק לילד הינו סביר- במיוחד לאור העבודה כי הוצאותיו הרפואיות גבוהות, ועל האב לשאת בהם במלואם.

לאור כל זאת, ומשעסקינן בסעד זמני- נדחתה הבקשה. 

תמ”ש 5659-07-12, משפחה תל אביב – השופט שמואל בר יוסף (8.4.15)

“מזונות משקמים” לידועה בציבור:

הוגשה תובענה לחיוב הנתבעת בתשלומים עיתיים לתקופה שלאחר פרידתו מהתובעת, ידועתו בציבור.

נקבע כי ההתדיינות תהא בנוגע לזכאות למזונות לתקופה ממועד הגשת התביעה (יולי 2012) ועד למועד בו ניתן פסק דין בתביעה הרכושית (יולי 2014).

דיון והכרעה:

הזכות למזונות ידוע/ה בציבור עוגנה בקונסטרוקציה חוזית של הסכם מכללא, המוסק גם מעיקרון תום הלב, כשהוא מותאם לנסיבות של כל מקרה ומקרה. עקרון זה גם משמש נורמה משלימה, על מנת לצקת תוכן פרקטי- ספציפי לאותו הסכם.

מאחר ומדובר בחיוב חוזי במהותו, אז הזכות למזונות של ידוע/ה בציבור קמה רק מקום שראוי להסיק כי נכרת הסכם מכללא המצדיק את התשלום, ואין המדובר בזכות הנובעת מניה וביה מהגדרת היחסים.

כידוע, כריתתו של הסכם נלמדת מאומד דעתם המשותף של הצדדים, כפי שהוא משתקף בעיניים סבירות מנסיבות העניין. כך הם הדברים בחוזים בכלל וכך הם בחוזים מכללא.

במקרה זה קבע השופט כי מערכת היחסים בין הצדדים, כפי שנטענה ע”י התובעת עצמה, אינה מבססת את אותה הסתמכות וערבות הדדית, שהן מחוייבות המציאות על מנת שיוסק כי נכרת בין הצדדים הסכם מכללא לתשלום מזונות לעת פירוד.

 

ובמה דברים אמורים?

א. מדובר בבני זוג שהחלו לחיות יחדיו בגיל לא צעיר, לאחר גירושין של שניהם.

ב. הצדדים לא נישאו.

ג. לצדדים לא נולדו ילדים.

ד. הצדדים חיו יחד כשמונה שנים.

ה. מערכת היחסים כפי שראתה אותה התובעת, היא מערכת יחסים של ניצול חומרי ואחר ואף של  התעללות, ולא של ערבות הדדית המבססת צפי סביר לתמיכה בעת פירוד , כעולה מכתב התביעה שהגישה.

אומנם טענות אלו אשר נטענו ע”י התובעת נטענו כדי לבסס את התביעה הרכושית, אך הן עומדות לתובעת לרועץ במסגרת התביעה דנן, לפסיקת מזונות.

באשר לטענתה של התובעת לפער ההכנסות בין הצדדים, גם כאן קבע השופט כי לא ניתן לבסס מסקנה בדבר כריתתו של הסכם מכללא או צפי לגיטימי לתמיכה לעת פירוד, ואין בכוחו של פער ההכנסות הנטען כדי להפיח רוח חיים בהסכם והסתמכות שלא היו ולא נבראו.

 

סופו של דבר, קבע השופט כי מערכת היחסים בין הצדדים, כפי שהייתה ידועה לתובעת וכפי שהיא מתפרשת בעיניו של אדם סביר בנעליה, לא הייתה מערכת יחסים של תמיכה הדדית וערבות הדדית, אלא מערכת של ניצול וכפיה. ולכן לא ניתן לבסס הסכם מכללא לתשלום מזונות לעת פירוד ותביעתה למזונות נדחתה. 

ביהמ”ש דחה תביעתה של ידועה בציבור לפיצוי בגין הפרת הבטחת נישואין- אולם פסק לה מזונות משקמים

 

בתמ”ש 48120-08  מ.ע נ’ י.ח דחה ביהמ”ש לענייני משפחה רמת גן (כב’ השופטת עליסה מילר) את תביעתה של אישה לפיצוי בגין הפרת הבטחת נישואין שקבלה מבן זוגה לשעבר , אולם פסק לה מזונות משקמים /פיצוי חד פעמי לאור מצוקתה הכספית.

 

רקע:

 מדובר בצדדים בשנות ה-40 לחייהם. לאורך הקשר ביניהם, הציע הנתבע מספר פעמים נישואין לאישה, אולם הצעות אלו לא יצאו אל הפעול, מאחר והצדדים נפרדו פעמים רבות. בשנת 2008 הציע שוב הנתבע נישואין לאישה, אולם לאחר מספר חודשים הם נפרדו. על כן, האישה הגישה תביעה לפיצוי בגין הפרת הבטחת נישואין וכן למזונות משקמים.

טענות התובעת:

 האישה טוענת כי חיה עם הנתבע כידועתו בציבור, כאשר הוא זה אשר דאג לכל צרכיה, וסיפק אותם באופן נדיב. לאור מחלת הנתבע, נאלצה היא לעזוב את עבודתה, ומצבה הכלכלי הדרדר. על כן, לטענתה הינה זכאית למזונות משקמים או לחילופין לפיצויים וכן לפיצוי בגין הפרת הבטחת הנישואין.

טענות הנתבע:

 הנתבע טען כי אין מדובר בידועים בציבור, וכי האישה למעשה חברה אליו רק כדי

לנצלו כלכלית.

הנתבע מתנגד לפסיקת מזונות בשל גילם, העדר רכוש משותף, אי הרציפות בקשר,

צווי ההגנה שהוצאו בין הצדדים, התלונות במשטרה שאפיינו את חייהם, הפרידות

המרובות והתנהגותה האלימה כלפיו.

 ביהמ”ש פסק:

 ביחס לתביעת המזונות נפסק כי התובעת לא הרימה את נטל הראיה להוכיח כי הנתבע הסכים או לקח על עצמו להמשיך לפרנסה.

אולם, מדובר באשה שנכנסה לקשר בתום לב, כשהיא יודעת על מחלתו של הנתבע והיתה נכונה לסייע לו בעת חוליו, אשר פוטרה מעבודתה ולא עבדה במקום אחר, כדי להתמסר לנתבע ולצרכיו המיוחדים.

כיום, לאישה חובות רבים והיא נזקקה להלוואות, על כן נקבע, לאור עקרון תום הלב, ההגינות והיושר, התובעת תהא זכאית למזונות משקמים של 7,500 ₪ לחודש למשך שנה.

ביחס להבטחת הנישואין נקבע כי אמנם היתה הבטחת נישואין, אולם כל אחד מהצדדים היה רשאי לחזור בו ללא שיחויב בפיצוי, מה גם שהיו מחלוקות רבות אשר הביאו לכך כי נישואין הפכו לבלתי רלבנטיים.

כמו כן, לא נעשו הכנות ממשיות לחתונה ולא היו הוצאות כספיות סביב נושא החתונה.

על כן, תביעה זו נדחתה.

ביהמ”ש  העליון חייב גבר לשלם מזונות לילדי ידועתו בציבור

 

בבע”מ  4751/12 אלמוני נ’ אלמונית, במסגרת בקשת רשות ערעור שהגיש המערער,  קבע ביהמ”ש העליון כי ניתן לחייב אדם במזונות ילדיו הקטינים של בן זוגו הידוע בציבור- הביולוגיים או המאומצים- אף שאינם ילדיו שלו- וזאת מכח דיני החוזים.

 רקע:

 מדובר בצדדים שהיו ידועים בציבור . במהלך  הקשר החליטה האישה לאמץ ילד, והמערער הסכים להליך זה. לאחר הליך ארוך, אושר לאישה לאמץ 2 בנות. בתעודת הלידה באוקראינה נרשמה האם בלבד כמאמצת, אולם הגבר חתם על טופס לפיו יהיה אפוטרופוס באם האישה לא תוכל לטפל בבנות. לאחר הפרידה,  המערער התעלם כליל מהבנות, ועל כן האישה הגישה תביעה לחייבו במזונותיהם. ביהמ”ש לעניני משפחה קיבל התביעה, וביהמ”ש המחוזי דחה ערעור הגבר, וכעת דן ביהמ”ש בבקשת רשות הערעור.

 

 

טענות המערער:

 מדובר בהלכה תקדימית, לפיה ניתן לחייב אדם במזונות קטינים שהוא אינו אביהם המאמץ או הביולוגי, ועל כן יד לדון בבקשת רשות הערעור. כן נטען כי  המבקש סירב לאורך כל הדרך לאמץ את הקטינות, ושיתוף הפעולה עם המשיבה נעשה אך ורק מתוך אהבתו אליה  וכאשר הוסכם כי האימוץ ייעשה אך ורק על ידי המשיבה והיא תישא במלוא האחריות.

 

כן נטען כי אין בדין האישי או בחוק כל בסיס לחיובו במזונות הקטינות, ולא הייתה שום הצדקה להקמת קונסטרוקציה חוזית בנסיבות העניין. גם חתימתו של המבקש על מסמך “התחייבות לאפוטרופסות” אינה מטילה עליו שום חבות במזונות הקטינות בהווה, אלא רק במקרה שבו חלילה יקרה למשיבה אסון.

 

טענת  המשיבה:

 אין הצדקה להתערבות בית המשפט העליון ב”גלגול שלישי”. כן נטען כי אין מקום לאפשר למבקש לנתק באופן פתאומי כל קשר עם הקטינות ולהתנער מכל אחריות כלפיהן תוך התעלמות מהסתמכות המשיבה והקטינות על התנהגותו בעבר, לרבות תמיכתו הכלכלית.

 

 

ביהמ”ש פסק:

 הבקשה  מעוררת שאלה חשובה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים ולפיכך מצדיקה מתן רשות ערעור, אולם לאחר דיון בה – מחליט ביהמ”ש לדחות הבקשה, תוך שהוא מאשרר את פס”ד של ביהמ”ש לענייני משפחה וביהמ”ש המחוזי. ביהמ”ש מבהיר כי אין מדובר כאן בהלכה הגורפת בדבר חיוב גבר במזונות מי שאינו ילדו הביולוגי או המאומץ, אלא מדובר בכורח הנסיבות במקרה דנן. התנהגותו של המבקש, גילן הרך של הקטינות במועד “צירופן” לתא המשפחתי,  היעדר ה”אלטרנטיבה” ההורית לקטינות, והעובדה שהן ראו במבקש אב ושהמבקש ובני משפחתו ראו בהן את בנותיו- מצדיקות חיובו במזונות, ובשים לב כי נפסקו מזונות מינימליים בלבד.