מהי בקשה למדור שלו בהליך גירושין? 

ישנן פעמים שבעת הליך גירושין, בני הזוג ממשיכים להתגורר בדירתם המשותפת, אך יחד עם זאת, קורה שאחד מבני הזוג מציק, מפריע ומטריד לשני, וגורם לו לחיות באי נוחות, כשבין היתר דבר זה מתבטא בכך שהוא מאזין לשיחות אישיות, מחטט בחפצים של השני

 

עוקב אחריו, ומתנהל בצורה פוגענית ועוד, ובכך מפר את השקט והשלווה לשני.

לכל אדם ישנה זכות מוחלטת לחיות במדור שלו ושקט, מבלי שינקט מעשה אלימות מכל סוג, הן אלימות פיזית והן אלימות נפשית, אשר מקור דין זה מהמשפט העברי.

לפיכך, ישנה אפשרות לפנות לבית המשפט בבקשה למדור שלו ושקט, ואם ישתכנע כי העובדות שבבקשה מבוססות כדי הצורך, ביכולתו לתת הוראות שונות בכל הנוגע להתנהגותו של המטריד.

בע”א 458/79 שמחה ניר נ’ יהודית ניר קבע כב’ השופט אלון בהתבססו על הדין האישי את הדברים הבאים:

“המדור שהבעל חייב לספק לאשה זכאית היא להנות ממנו בדרך אנושית ושלוה, מבלי להיות צפויה למעשי אלימות או התגרות בלתי נסבלים מצד הבעל או מצד מישהו אחר מטעמו. כלל זה, שהדדי הוא וחל על שני בני הזוג, מצא את ביטויו במשפט העברי, הן לענין זכות המדור והן לענין מכלול היחסים ההדדיים שבין בני הזוג, בשני מטבעות לשון. את האמור בראשית, ג, כ, על חוה: “כי היא היתה אם כל חי”, דרש ר’ אלעזר לאמור:
“לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה” (כתובות, סא, א). ומטבע לשון אחרת, שנאמרה לענין גופי הלכות שונות ביחסי בני הזוג הוא: “אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת” (יבמות קיב, ב; כתובות, עב, א; אעז, א; פו,ב(“.

עוד קבע כב’ השופט אלון באותו פסק דין, כי מדור שלו מתייחס גם להתעמרות ואלימות נפשית ולא רק לאלימות פיזית, וכך נכתב בפסק הדין:

“ויש ואלימות “רוחנית” קשה היא מאלימות פיזית, הכל לפי נסיבות העניין ולפי מהותה של “הירידה” לחיי הזולת. הכללים המנחים הם – לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה, ואין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, ועל פיהם ולאורם ישקול ויחליט בית המשפט בכל ענין וענין לפי נסיבותיו“.

אלימות במשפחה, לרבות הזכות לניהול סביר ותקין של החיים, מהווה פגיעה חמורה בזכות החוקתית של כל אדם לחיות בכבוד, זכות הקבועה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. זכות זו ראויה שתעמוד לאדם בכל מסגרות חייו ובפרט במסגרת חיי המשפחה – האמורה להוות מסגרת חיים ראשונית מסוככת ומגנה.

בהקשר לכך, כתב כבוד השופט שמגר דברים נכוחים במאמרו “כבוד האדם ואלימות” משפט וממשל (ג) חוברת א’, 33:

“כבוד האדם נרמס ע”י אלימות… מקום שבו מוכחת אלימות אמיתית צריך להיות ברור למי שהאשם רובץ לפתחו שתהיה תגובה משפטית משכנעת. … עלינו לעבד ולהשריש אמות מידה להתנהגות ראויה בין בני האדם.
עלינו לפעול גם לקיומן הלכה למעשה. תפיסת היסוד המנחה אותנו בכל הנוגע ליחסים בין אדם לחברו, בין גבר לאשה, בין בגיר לקטין, היא של יחסי כבוד..”

אם לאחר שהוגשה לבית המשפט בקשה למדור שלו, ובית המשפט פסק כי על המטריד לחדול ממעשיו, אך המטריד ממשיך במעשיו ולא מיישם את פסיקת בית המשפט, ישנה אפשרות להגיש בקשה לצו הגנה או צו מניעה (על פי אותו מקרה ספציפי).

סעיף 3(3) לחוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ”א 1991 (להלן: “החוק”) הקובע:

התעלל בבן משפחתו התעללות נפשית מתמשכת או התנהג באופן שאינו מאפשר לבן משפחתו ניהול סביר ותקין של חייו.

 

לבית המשפט מוקנית הסמכות להוצאת צו הגנה ולהעניק מדור שלו על בסיס שתי עילות נפרדות אלו:

·              התעללות נפשית מתמשכת.

·              התנהגות שאינה מאפשרת ניהול סביר ותקין של חיי בן המשפחה.

יודגש, כי על מנת להיעתר לבקשה מעין זו, על בתי המשפט לנהוג בזהירות מירבית על מנת שלא יוגשו בקשות סרק שכאלו, שמטרתן ליצור יתרון בסכסוך בין בני הזוג בעת הפרידה.

בע”א 53/83 רונקין נ’ רונקין הורה בית המשפט לבטל צו מניעה מכוח עילת מדור שקט, היות שלא הוכחו העובדות בבקשה כדי הצורך, ונוצר חשש כי הבקשה הוגשה שלא בתום לב, וכך נכתב בפסק הדין:

“שאם כן, נרחיב את היריעה למתן צו מניעה נגד אחד מבני הזוג כל אימת שמתקיים סכסוך בין בני זוג, כשעצם נוכחותו של בן זוג זה בדירה גורמת לבן הזוג האחר לחוסר מרגוע ושלווה, ולא למקרים שכאלה נועד צו המניעה“.

 

 

האם מעשה בגידה בחיי הנישואין שולל את כוונת השיתוף הספציפית?

 

לפני מספר ימים ניתן פסק דין מהעליון בהרכב של תשעה שופטים בנושא של מעשה בגידה במהלך הנישואין, בו קבע כי מעשה בגידה אינו שולל את כוונת השיתוף בנכס של אחד מבני הזוג, וכך הפך את פסק הדין של בית הדין הגדול, וכן את פסק הדין של העליון שניתן בעבר בהרכב של שלושה שופטים.

 

העובדות:

 

בני הזוג היו נשואים כדמו”י במשך כ-30 שנה, נולדו להם שלושה ילדים בגירים, ובמהלך 20 שנה חיו בדירתו הגדולה של הבעל שאותה קיבל בירושה, ולאחר שגילה הבעל, כי אשתו בגדה בו, החליט לשים קץ לחיי הנישואין.

פסיקת בית הדין האזורי:

הבעל הגיש תביעת גירושין לביה”ד הרבני בחיפה (תיק ‏1073595/4) ובנוסף תבע תביעה רכושית כי כל הדירה תהיה שייכת לו, כי הרי הוא קיבל אותה בירושה, וכי על פי החוק היא שייכת לו בלבד. מנגד, טענה האשה, כי חל על הדירה כוונת שיתוף ספציפי, ויש לבצע בה איזון משאבים ולחלקה בשווה. ביה”ד קיבל את טענת האשה וקבע, כי היא זכאית למחצית משווי הדירה על אף בגידתה בעודה נשואה.

פסיקת בית הדין הגדול:

האיש ערער לביה”ד הגדול בירושלים (תיק ‏ 1073676/1) וזה קיבל את הערעור ופסק: כי אין האשה זכאית לאיזון משאבים עקב בגידתה, וממילא היא אינה זכאית למחצית משווי הדירה.

 פסיקת בית המשפט העליון (בהרכב של שלושה שופטים):

האשה ערערה לבג”ץ (9780/17) אשר דן בשלושה שופטים, ובדעת רוב דחה את הערעור, וקבע כי אין האשה זכאית לאיזון משאבים על פי מספר מבחנים שנבחנו בפסק הדין.

 פסיקת בית המשפט העליון (בהרכב של תשעה שופטים):

לפני מספר ימים ניתן פסק דין מבית המשפט העליון בהרכב של תשעה שופטים בראשות הנשיאה חיות (דנג”ץ  8537/18), בו נקבע על פי דעת רוב ההרכב (6 שופטים), כי האשה זכאית למחצית הדירה ששייכת לבעל, ובכך הפכו את פסיקתו של בית הדין הגדול, וכן את פסיקתו הראשונה של העליון בהרכב המצומצם של שלושה שופטים.

בפסק הדין נקבע על ידי רוב ההרכב, כי רק במעשה בגידה של תקופה ממושכת ולאורך זמן, ניתן לשלול את קיומה של כוונת שיתוף ספציפית, ובמקרים כאלו נכסים שהגיעו טרם הנישואין לא יאוזנו.

לעומת זאת, כאשר מדובר בבגידה לזמן מועט או בגידה חד פעמית, אין הדבר ישלול את כוונת השיתוף הספציפי, ולכן, הנכס יחולק בין שני בני הזוג, חרף העובדה שאחד מהם הביאו עוד טרם הנישואין.

 דעת המיעוט:

כבוד השופט נועם סולברג כתב את דעתו בפסק הדין, כי הוא מתנגד בכלל לעצם הדיון הנוסף והמורחב שנקבע בסוגיה זו, מאחר שתנאי לקיומו של דיון נוסף “הוא שבפסק הדין נושא ההליך, נפסקה הלכה אשר ‘עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בעניין’ יש מקום לקיים בה דיון נוסף”, דבר שלא היה בנידון דנן.

כבוד השופטים דוד מינץ ואלכס שטיין (שהיו בדעת רוב בפסק הדין הראשון בהרכב של שלושה שופטים) התנגדו לפסק דינה של הנשיאה חיות, וסברו שאין זה המקום להתערבות של העליון בדיון נוסף.

במאמר המוסגר אציין, כי בית המשפט העליון בעצמו חידש בעבר (בע”מ 8206/14), שבעקבות מעשה בגידה, הרכוש לא יחולק באופן שווה בין בני הזוג, והעניק לכך הגדרה של “שיתופיות מוחלשת”.

 

בילוי עם הילדים בחופשת הקיץ הינה משימה בלתי פשוטה.

אבל מה קורה כאשר מסבכים את הסיטואציה עוד יותר, ומכלילים בחופשת הקיץ את הילדים שלך ושלה מנישואים ראשונים, בנוסף לילדיכם המשותפים מהנישואין הנוכחיים?

ומה ניתן לעשות באם אינכם מצליחים להגיע להסכמות עם בן הזוג הקודם לצורך חלוקת זמנים הוגנת עם ילדיכם המשותפים במהלך החופשה?

קביעת סדרי ראיה בין הורים גרושים לילדיהם:

במהלך הליכי גירושין, אמורים בני הזוג, בעצמם או בעזרת ביהמ”ש וגורמים טיפוליים כגון פקידת סעד- להגיע להסכמות בדבר משמורת וסדרי ראיה.

בתקופות של חופשות ארוכות, כגון חופשת הקיץ והחגים, יש לבצע שינוי גמיש בלוח הזמנים הקבוע, הן על מנת להתאימו לימי החופשה של הילדים, והן על מנת להתאימו לימי החופשה של ההורים ממקומות עבודתם.

אי גילוי גמישות בנושא יכול להיות בעייתי ביותר, במיוחד כאשר מי מההורים עובד במקום אשר אינו מאפשר חופשת רציפות של למעלה ממספר ימים בודדים, כאשר יש חיכוכים בין הילדים מנישואין ראשונים לילדים מנישואים שניים אשר אינם מאפשרים להם לבלות פרק זמן רציף יחד.

לעיתים, מנסה מי מהצדדים לטעון כי יש להשאיר את סדרי הראיה הקבועים על כנם גם במהלך חופשות ארוכות, ובכך מנסה להפיל את מלוא עול הטיפול בילדים לאורך החופשה על ההורה המשמורן.

מנגד- ישנם הורים אשר רוצים לקחת את הילדים אליהם לפרקי זמן ממושכים, אשר אינם עולים בקנה אחד עם תוכניות ההורה השני לחופשה משפחתית.

בנוסף, קיימים מקרים בהם הילדים הבגירים יותר אינם רוצים להימצא עם הילדים שנולדו להוריהם במהלך נישואיהם שניים למשך פרקי זמן ממושכים, וכמובן שיש להתחשב ברצונם ולא לכפות עליהם המצאות ארוכה עמם.

מה ניתן לעשות כדי להגיע להסכמות הוגנות?

מומלץ לטפל בנושא זה עוד טרם היציאה לחופשה, ולהתחשב האחד בסדר יומו של האחר.

רצוי להגיע מראש להסדר קבוע, שיחול מדי שנה בשנה במהלך החופשות- ובמיוחד לגבי חודש אוגוסט.

במקרה בו לא הצלחתם להגיע מראש להסדר קבוע, או כאשר עריכת הסדר שכזה אינו מתאים למקום עבודתכם- יש לנסות להגיע עם ההורה השני להסכמות חד פעמיות עוד טרם היציאה לחופש הגדול, כאשר בידי כל צד מצוי מידע מלא לגבי החופשות אותם הוא יכול לקבל ממקום עבודתו.

כאשר ניסיונות ההורים להגיע להסדר נכשלים- רצוי לפנות לגורם טיפולי, כגון פקידת הסעד שטפלה בהם במהלך ההליך המשפטי.

ביהמ”ש המחוזי חייב בעל בפיצוי של 180,000 ש”ח בגין סרבנות גט

 בעמ”ש 46631-05-11  פלונית נ’ פלוני  מיום  23.1.14 קיבל ביהמ”ש המחוזי ערעור שהגישה אישה, וקבע כי זו תקבל פיצוי על סרבנות גט, ביחס לתקופה בה לא הוכח כי האישה היא שעכבה הגט.

 

רקע:

 האישה הגישה תביעת גירושין כנגד בעלה. הבעל הסכים לכך אולם האישה התנגדה להסדר הרכושי שהוצע על ידו- והצדדים לא התגרשו. לאחר מכן, הגישה האישה תביעת גירושין נוספת. תוך כדי ניהול התביעה נתגלה כי המשיב נשא אישה שניה ועל כן הוא חויב בגט, אותו הוא עיכב מאחר ודרש מהאישה למחוק את תביעתה הנזיקית.

ביהמ”ש לעניני משפחה דחה את תביעת האישה לפיצוי נזיקי בגין סרבנות גט, ומכאן הערעור.

 

טענות המערערת:

 עצם קביעת בית המשפט לענייני משפחה, כי המשיב סירב ליתן לה גט- מספיקה לצורך חיובו בפיצוי.  המשיב הוא זה שגרם להתמשכות ההליכים הן בבית הדין והן בבית המשפט, ובכך עיגן אותה- מה גם שבאותה תקופה נישא בשנית ואף הביא ילדה לעולם, והסתיר זאת מביה”ד.

לטענתה, אף שלמשיב היו טענות רכושיות- ניתן  היה לסדר את הגט, ולאחר מכן לנהל את התביעות הכספיות, מה גם שמנגד, לא היה כל אשם תורם מצידה.

 

טענות המשיב:

 המשיב טוען כי המבקשת עגנה את עצמה, ועל כן לא מגיע לה דבר, וכאשר סרבנות זו נבעה מרצונה לקבל חלק גדול יותר ברכוש.

 

 

ביהמ”ש פסק:

 ביהמ”ש סקר את הגישות השונות בכל הנוגע לסרבנות גט ומתן פיצוי בגינה. בסופו של יום ביהמ”ש ביצע חלוקה, כך שביחס לתקופה הראשונה- בה האישה היא זו שסרבה למעשה להתגרש- לא יחויב המשיב בפיצוי.

אולם, ביחס לתקופה החל מהנישואים השניים של המשיב ועד לגט בפועל- בה למעשה לא הוכחה סרבנות מצד האישה- נקבע כי על המשיב לפצותה מאחר והוא זה אשר עיכב את מתן הגט (וכאשר הודגש כי מדובר בפיצוי ולא בענישה).

 

ביהמ”ש  העמיד הפיצוי על סך של 180,000 ש”ח .

ביהמ”ש חייב סרבנית גט בתשלום פיצויים לבעלה- החל ממועד בו לא היתה עוד הצדקה לסירובה

 בתמ”ש 46459-07-12 ג’ נ’ ג’ קיבל ביהמ”ש לענייני משפחה בירושלים (כב’ השופטת אורית בן דור ליבל) את תביעתו של בעל לקבלת פיצוי כספי מאשתו, המסרבת ליתן לו גט מזה תקופה ארוכה, וחייב אותה בסך של 156,000 ש”ח.

 רקע:

 מדובר בצדדים אשר המשבר בנישואיהם החל עוד בשנת 2006. בשנת 2007 הגיש הבעל תביעת גירושין. בתחילה, הסכימה האישה להתגרש, אולם לאחר מכן חזרה בה, ומאז אינה מוכנה ליתן לבעל את גיטו. יצוין כי ביה”ד הרבני חייב אותה במתן גט בשנת 2013, אולם האישה מתנה אותו בקבלת רכוש, לרבות כתובה.

 

טענות התובע:

 הבעל טוען כי הוא זכאי לפיצוי בגין הנזק שנגרם לו בשל סרבנות הגט, לרבות עוגמת נפש, צער, בדידות, העדר זוגיות ואינטימיות, ופגיעה קשה בכבודו. הצדדים חיים בנפרד מאז 2006, ואינם חולקים משק בית משותף משנת 2008. לטענתו, הנתבעת אינה מעוניינת בשלום בית וסרבנותה לקב נובעת מניסיונה לסחיטת כספים. התובע מבקש לקצוב את מועד סרבנות הגט החל מהמועד בו עזבה הנתבעת את חדר השינה- בשנת 2006.

 

 

טענות הנתבעת:

 הנתבעת טוענת כי נאלצה להמלט מדירת התובע בשל אלימותו, אך היא מציינת כי היא חפצה לשקם את חיי הנישואין ולפנות לייעוץ. מאחר והבעל החליף מנעולים, היא לא יכלה לשוב לדירה, ולקיים את חובתה כאשה. הנתבעת מכחישה את טענות התובע כי קיימות עילות גירושין , ו/או כי גרמה לו נזק כלשהו.

 ביהמ”ש פסק:

 ביהמ”ש סוקר את נושא סרבנות הגט, וקובע כי הפסיקה הכירה בתופעה זו כמקימה עילת תביעה נזיקית, במסגרת עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה. עילת תביעה זו מקנה לבן הזוג זכות לעתור לפיצוי נזיקי כנגד בן הזוג המסרב ליתן גט, בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהסירוב להתגרש.ביהמ”ש בדק האם סירוב האישה להתגרש מוצדק או לא. מאחר ומהעובדות עולה כי נישואי הצדדים תמו זה מכבר וכל שנותר הוא הסטטוס הפורמאלי, והאישה אף לא עשתה דבר על מנת לקדם שלום בית, נקבע כי בקשת הנתבעת לשלום בית אינה יכולה לעמוד לה כעילה לסירובה לקבל גט. היא חורגת מהתנהגות ראויה של אדם סביר, ועל כן מהווה הפרה של חובת הזהירות בה היא חבה כלפי התובע.

בנוגע למועד בו יחל החיוב- קיימות בפסיקה ישנן שתי גישות עיקריות- חיוב החל ממועד  פס”ד המורה על “חיוב הגט”, או בחינת כל מקרה לגופו. במקרה דנן, בחינת התנהגות האישה מראה כי  כבר ב- 2.08 הצטברה מסה קריטית המצדיקה מתן גט, ואף ביה”ד קבע כך. על כן, נקבע כי על האישה לשלם לבעל סך של 2000 ש”ח לחודש החל מ 2/08 . 

ההנחיות החדשות של ביה”ד בנוגע לבני זוג שיש חשש כי בגדו/ עו”ד אריאל דרור

במצב כיום, כאשר הוכח בביה”ד כי אישה בגדה בבעלה, ביה”ד קובע כי היא אסורה לבעלה וכן על האיש עימו בגדה. על כן היא אינה יכולה להנשא למי מהם, וחייבת להתגרש מבעלה. איסור זה נרשם בגט, וכן במאגרי המידע של בתי הדין. לכן, באם אלה ירצו להנשא בעתיד דרך ביה”ד- הם לא יוכלו לעשות כן.

 

עקב ביקורת שנתמחה על הליך זה, לאור הפגיעה שנגרמת הן לאישה והן לצד שלישי, שלא יכול כלל להגן על עצמו, ועקב תביעה שהוגשה בנושא לבג”צ, יצאו  לאחרונה הנחיות חדשות מטעם הרב יצחק יוסף, נשיא ביה”ד הרבני הגדול, אשר משנות מצב זה.

 

ההנחיות החדשות קובעות כי כאשר עולה חשש כי אכן התרחשה בגידה מטעם האישה, לא ירשם בגט הנוסח שנרשם במקרים בהם אין חשש לבגידה, לפיו הצדדים מותרים “לכולי עלמא”.

 

ביה”ד יודיע להם כי לאחר סידור הגט, ניתן לקיים בירור בנושא הבגידה, ככל שמי מהם רוצה להינשא מחדש זה לזה או לצד ג (עימו לכאורה בגד). כלומר, לא מדובר בבירור או איסור אוטומטי, וזה יתרחש רק אם הצדדים ירצו להינשא שוב זה לזה או שהאישה תרצה להנשא לגבר עימו לכאורה בגדה.

 

ניתן יהיה לערוך הבירור עוד קודם מתן הגט, וזאת במידה ויש צורך לבדוק את קיומה של עילת גירושין.  לדוגמה אם הבעל טוען כי אשתו בגדה בו ולכן יש לגרשם, אך היא מכחישה- יש צורך בבירור מוקדם כדי לקבוע האם קיימת עילת גט בגין בגידה.

 

בעת הבירור- בין אם זה יערך לאחר הגט ובי אם טרם הגט – יוכלו כל המעורבים- הבעל, האישה וצד ג,  לעלות את טענותיהם ולהביא ראיות בנוגע לטענות הבגידה.

 

עד מתן ההחלטה, ירשם בן הזוג ברשימת “טעוני בירור” , ולאחר הבירור, ירשם האם הוא יכול להינשא לאשתו לשעבר, או שמא יכלל ברשימת האסורים להינשא זה לזו.

יובהר כי לגבי צד ג’, הרי שזה לא ירשם ברשימת הטעני בירור, ורק לאחר קיום בירור זה יסווג ברשימה המתאימה.

כל האמור במאמר זה לא בא במקום ייעוץ משפטי פרטני ולא מהווה לו תחליף ויש לבחון כל נסיבות מקרה לגופו. ההסתמכות על המידע באחריות המשתמש בלבד.