הענקת מתנה לבני זוג בזמן הנישואין

בפסק דין ע”א 384/88 זיסרמן נ’ זיסרמן בחן בית המשפט העליון מקרה שבו קיבלה אישה דירה במתנה מהוריה, אולם במהלך הנישואין רשמה את מחציתה על-שם בעלה. משהחלו ההליכים המשפטיים של הגירושין בין הצדדים, טענה האישה כי הדירה ניתנה לבעל ב”תנאי מפסיק” שלפיו, אם יתגרשו – תחזור המתנה אליה, ועל כן יש לשנות את הרישום כך, שהיא תירשם כבעלים היחיד של הדירה. בית המשפט ציין כי קבלה באופן גורף של טענת מי מבני זוג, שלפיה מתנה שהעניק הינה על תנאי – כל עוד חייהם המשותפים מתנהלים כסדרם, והיא תושב לנותן אם החלו הליכי פרידה – תוביל לביטול כל המתנות שהעניקו בני זוג במהלך הנישואין – וברי כי אין זה מצב רצוי.

על כן, כאשר בן זוג המעניק מתנה לבן זוגו רוצה לעגנה בתנאי מסוים – עליו לעשות זאת במפורש, או ליצור מנגנון החזרה כלשהו, או שניהם.

על בן הזוג נותן המתנה לערוך מסמך בכתב עם בן הזוג שמקבלה, אשר יכלול באופן ברור את תנאי מתן המתנה ואופן החזרתה. במצב כזה, יקשה מאוד על הצד המקבל לטעון כי המתנה לא ניתנה על תנאי, וירבו הסיכויים כי זו תחזור לבעליה עם התקיימות התנאים הרשומים במסמך.

סוגיית המתנה נידונה גם בפרשת בעהם בבג”ץ 609/92 בעהם נ’ בית הדין הרבני הגדול לערעורים, באותו מקרה הורי הבעל רכשו דירה לאחר נישואי בנם, והחליטו לרשום אותה על-שם שני בני הזוג. בני הזוג מכרו דירה זו ורכשו דירה חדשה שאותה הם רשמו על-שם שניהם.

בית הדין הרבני הגדול, שם נידון עניינם של הצדדים, קבע כי הבעל נתן לאשתו מחצית מן הדירה במתנה, אך מתוך אומד דעתם של הצדדים יש לומר, כי מתנה זו ניתנה לאישה על-תנאי שלא תבגוד בו ושלא תעזבנו. משלא נתקיים התנאי, בטלה המתנה.

האישה הגישה ערעור לבג”ץ, אשר קיבל את קביעת בית הדין הרבני, לפיה הבעל העניק לאישה מתנה, עת רשם מחצית מהדירה על שמה. משנקבע כי מדובר במתנה, בדק בג”ץ האם המתנה ניתנה ללא תנאי, כך שאין הבעל יכול לחזור בו, או שהיא על תנאי מסוים. בפסק הדין נקבע, על-פי נסיבות העניין ובהתאם לכללי המשפט העברי, כי מדובר במתנה אשר נתנה על תנאי. לפיכך, הוחלט כי לאישה אין חלק בדירה, ועל כן יש אף לשנות את הרישום לטובת הבעל.

יצוין כי מדובר בקביעה חריגה, שכן היא סותרת רישום רשמי של בעלות, ומורה על שינויו.

בבע”מ 1581/06 פלוני נ’ פלונית נידון בבית המשפט העליון דינן של שתי דירות שאישה קיבלה בירושה מאימה. מחצית מהדירה הגדולה רשמה האישה על-שם בעלה, לטענתה בשל כפייה מצידו, ואילו בנוגע לדירה הקטנה, הבעל טען כי אשתו התחייבה לרשום את מחציתה על שמו – אך רישום זה טרם הסתיים.

בית המשפט הכריע כי הוכח שאופן הרישום של הדירה הגדולה נעשה מתוך כפייה, ולכן האישה רשאית לבטל את חוזה המתנה ולהשיב לעצמה את הזכויות בדירה, כך שתהא הבעלים היחידי.

יצוין כי בית המשפט קבע במקרה זה, כי אף שהאישה קיבלה ייעוץ משפטי ופסיכולוגי עת העבירה מחצית הזכויות בדירה הגדולה למבקש- הדבר אינו שולל את קיום הכפייה, לנוכח העובדה כי מדובר במערכת מיוחדת של זוגיות על מורכבותה האנושית, ובהתאם לנסיבות המקרה.

באשר לדירה הקטנה נאמר, כי מאחר ולא הושלמה ההעברה ברישום, אין מדובר במתנה אלא רק בהתחייבות למתנה, ועל כן האישה זכאית לחזור בה מכך. כלומר – טענה לקבלת מתנה אשר טעונה רישום בכתב, כגון דירה, תהיה חלשה יותר כאשר לא קיים יסוד הרישום בפועל. מנגד, כאשר קיים רישום כנדרש – הוא עשוי לשמש הוכחה של ממש.