תביעה לפירוק שיתוף בדירת בני זוג

כידוע, כל אדם שנמצא בשותפות של נכס במקרקעין, יכול בכל עת וללא כל סיבה לדרוש את פירוק השותפות, על ידי הגשת תביעה לבית המשפט המכונה בשם “תביעה לפירוק שיתוף”.

אולם, כאשר מדובר בבני זוג יש מגבלות ספציפיות כעולה מסעיפים 40א(א) לחוק המקרקעין, וסעיף 6 לחוק יחסי ממון, וכפי שיפורט להלן.

כמו כן ישנה סוגיה נוספת, שנקראת “מדור ספציפי” שהינה חלק מהליך של שלום בית/מזונות, וכפי שיורחב להלן.

מקור הדין של פירוק שיתוף, הוא מסעיף 37(א) לחוק המקרקעין, התשכ”ט – 1969, הקובע:

“כל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לדרוש פירוק השיתוף”.

בשורת הלכות, קבע ביהמ”ש העליון כי אין למנוע פירוק שיתוף, גם מקום בו הצדדים הינם בני זוג, על מנת שלא להכביד על מי מבני הזוג, ולמנוע ממנו שימוש בזכותו הקניינית.

כך למשל, בפרשת ראש חודש קבע ביהמ”ש העליון כי יש להיעתר לתביעת פירוק שיתוף למרות קיומם של הליכים בתחום דיני המשפחה:

“פירוק השיתוף של בני זוג בדירת מגוריהם, שאינו כרוך בתביעת גירושין, כמוהו כפירוק כל שיתוף אחר במקרקעין, וגם על פירוקו של שיתוף כזה יחולו הוראותיו של חוק המקרקעין, תשכ”ט-1969. רוצה לומר, כשישנם שני שותפים בלבד לנכס, ואחד מהם דורש את פירוק השיתוף, על-פי זכותו לפי סעיף 37(א) של החוק, ‘במקרה כזה השותף האחר אינו יכול לדרוש שהשיתוף יקויים למרות רצון שותפו לפרקו”.

ברע”א 4358/01 בר אל נ’ בר-אל  פרט בהרחבה בית המשפט העליון אודות הגישה הראויה שעל בית המשפט להחיל בבואו לפרק את השיתוף בדירת המגורים של בני הזוג:

… הסדר הרצוי הוא הסדר המאפשר לבן הזוג החפץ בהפרדת זכויותיו ברכוש המשותף עוד בטרם ניתן פסק לגירושין, על מנת להחליש את כוח המיקוח והסחיטה של בן הזוג האחר, ועל מנת להבטיח כי שני בני הזוג מקבלים את שהם זכאים לו כתוצאה מקשר הנישואין – להשיג את מבוקשו.

דחיית הליכי פירוק השיתוף בדירה יכולה להכביד על אחד הצדדים באופן שאינו נאות.

בע”א 736/85 לזר נ’ לזר נאמר:

יתכן שדווקא הקדמת הדיון בפירוק השיתוף יש בה כדי לקדם את פתרון המחלוקות, כי אם יקבע בית המשפט, על יסוד הראיות שלפניו, מה חלקיהם של כל אחד מן השותפים לדירה, תוסר אבן נגף להסדרת יתר הנושאים הנתונים במחלוקת.

זאת ועוד, בית המשפט העליון פסק זה מכבר, כי בד – בבד עם הגשת בקשת הפירוק, החלו למעשה הליכי הפירוק. כך למשל, נפסק:

לפי סעיף 37(א) לחוק המקרקעין “זכאי” כל שותף בכל עת לדרוש פירוק השיתוף. ומשהשתמש בזכותו ודרש פירוק השיתוף על ידי שהגיש תביעת פירוק לבית המשפט, הרי החלו הליכי פירוק” כמשמעותם בסעיף 44, ואין כל צורך בצו פורמלי.

יצוין כי במאמרה של כבוד השופטת ד”ר ד’ פלפל “פירוק השיתוף במקרקעין בדירת מגורים של בני זוג”, טוענת היא כי אין כמעט כל טענה אשר יכולה לדחות את התביעה לפירוק השיתוף, וכך נכתב:

התפתחויות בתחום פירוק השיתוף במקרקעין, הניסיונות להשהיית הליך המדור, והחשש שכתוצאה מכך ישללו לפרק זמן ממושך זכויות קנייניות של אחד הצדדים, הוא עלול להגיע עד כדי מצוקה כלכלית, מביאים למסקנה ולהמלצה, כי יש לבצע את הליך הפירוק מיידית… אין כל טענות הגנה בפירוק שיתוף במקרקעין, לא מתחום המעמד האישי, לא מתחום חלוקת המשאבים, ולא לעניין ביטול מתנות.

ראה: ד”ר פלפל, פירוק השיתוף בדירת המגורים של בני-זוג, הפרקליט לט (3), תשנ”א – 1990 , 488, 504.

התייחסות החוק למכירת דירת מגורים של בני זוג

סעיף 40א(א) לחוק המקרקעין, תשכ”ט-1969, קובע, כי דירת מגורים של בני זוג ניתן להורות על פירוק שיתוף, רק לאחר שנוכח בית המשפט כי לילדי בן הזוג ולבן הזוג המחזיק בהם, קיים מקום מגורים חלופי ראוי לצרכיהם, וכך לשון הסעיף:

החליט בית המשפט לפי סעיף 40, על פירוק השיתוף במקרקעין משותפים שהם דירה של בני זוג המשמשת להם למגורים, בדרך של מכירה, לא יורה על ביצועה והמכירה תעוכב, כל עוד לא נוכח בית המשפט כי לילדי בני הזוג הקטינים ולבן הזוג המחזיק בהם, יחדיו, נמצא הסדר מגורים אחר המתאים לצרכיהם, לרבות הסדר ביניים למגורים זמניים המתאים לצרכיהם, לתקופה שיקבע.

כך גם קבע המחוקק בלשון זו, בסעיף 6א לחוק יחסי ממון, התשל”ג-1973.

כלומר, בדירת מגורים של בני זוג המחזיקים בה במשותף, בית המשפט יורה על פירוק שיתוף רק לאחר שהתברר כי לילדים ולהורה שמחזיק בהם, תהיה להם קורת גג ראויה ומתאימה לצורכיהם. אם וכאשר התברר לבית המשפט כי אין להם מקום חילופי ראוי לגור בו, הוא ידחה את התביעה.

מדור ספציפי בבית הדין הרבני

בבית הדין הרבני ישנו הליך מיוחד הנקרא “תביעה למדור ספציפי”, שבו יש לבית הדין סמכות להורות, כי פירוק השיתוף יתבצע רק לאחר שהקטינים יגיעו לגיל 18 או 21 או בכל גיל שיקבע, וזאת רק לאחר שמצא כי לקטינים אין מקום חילופי אחר המתאים לצרכיהם.

כמו כן, רשאי בית הדין להעניק מדור ספציפי, כאשר הבעל עזב את הדירה בלא סיבה המניחה את הדעת, או שהגיש תביעת גירושין, והוכח כי הוא האשם בהרס התא המשפחתי.