חוק יחסי ממון וכוונת שיתוף ספציפית

כידוע, בני זוג שנישאו לאחר ינואר 1974 חל עליהם המשטר הרכושי של חוק יחסי ממון, התשל”ג- 1974 (להלן: “החוק”) .

מטרת החוק בין היתר, ליצור ודאות משפטית בכל הקשור למצב הרכושי בין בני זוג עת פוקעים נישואיהם. ודאות משפטית זו, אשר אותה מבקש החוק להשיג, מחייבת משנה זהירות בכל עת בו מבקשים בתי המשפט ליתן פתרון משפטי מחוץ לחוק.

סעיף 4 וסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון

סעיף 4 לחוק קובע: “אין בכריתת הנישואין או בקיומם כלשעצמם לפגוע בקניינם של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני”. יש לקרוא את סעיף 5(א) לחוק יחד עם סעיף 4 לחוק, אשר קובע כי אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע ברכושם של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות.

סעיף 5(א)(1), מציין את החריגים ואת הנכסים שאינם חלק ממאסת הנכסים המשותפת, כגון כספים או נכסים שהגיעו טרם הנישואין, או מתנות וירושות שהגיעו אף בעת הנישואין.

החריג לכלל המנוגד לחוק יחסי ממון –   שותפות מכח הדין הכללי

המטרה של כוונת שיתוף ספציפי באה בכדי ליצור שיוויונות ולמנוע תוצאות בלתי צודקות, כאשר הקשר או הנישואין מגיעים לקיצם, ובמקרה שמדובר בנכס חיצוני ואפילו רשום על שם אחד מבני הזוג, יתכן שהוא יכנס למאסת הנכסים המשותפת, מכח הדוקטרינה של כוונת שיתוף ספציפית.

על מנת לזכות בנכס מהדוקטרינה של כוונת שיתוף ספציפי הפסיקה דרשה דבר מה נוסף, כדי שיוכח כי שני בני הזוג הסתמכו האחד על השניה , וכי היתה כוונת שיתוף במהלך הנישואין.

יודגש, כי הפסיקה הבחינה בין נכס חיצוני ששימש כדירת מגורים שרף ההוכחה בגינו קל, לבין נכס חיצוני עסקי – ששימש למטרת עסק, שרף ההוכחה לטוען כוונת שיתוף, מוגבר מאוד.

כוונת שיתוף ספציפית זו שאלה עובדתית הנבחנת על ידי נסיבות חייהם ביחס לנכס הספציפי/הסכמה משתמעת או מפורשת/אומד דעת הצדדים, ראו: בע”מ 2948/07 פלונית נ’ פלוני.

במאמרו של פרופ’ ליפשיץ “החלת השיתוף הספציפי מכוח הדין הכללי על נכסים מלפני הנישואין ועל ירושות ומתנות בעידן של חוק יחסי ממון” (הון משפחתי, נובמבר 2014) מציע, כי בבואנו לדון על נכסים חיצוניים בין בני זוג, בראש ובראשונה צריך לבדוק האם התקיים בין בני הזוג “אורח חיים קישורי”, דהיינו, שהצדדים יחיו בהרמוניה ואידיליה מתוך אהבה כנה ותמימה במשך 20 שנה מינימום, ורק לאחר מכן יהיה אפשר להתחיל לדון על דבר מה נוסף כדי להחיל את כוונת השיתוף.

“אורח חיים קישורי” הוא מצב של אוירה נעימה בבית ואווירת שיתוף בנכסים עליהם מדובר. ככל שלא מתקיים בהם אווירת שיתוף, לדעת פרופ’ ליפשיץ אין להחיל עליהם כוונת שיתוף.

בבע”מ 1398/11 אלמונית נ’ אלמוני הדגיש כבוד השופט זלברטל את החשיבות הרבה של בחינת אורח חיים קישורי, והבהיר כי המבחן הראשון שצריך להיבחן עת דנים האם היתה כוונת שיתוף ספציפית, היא בחינת משך זמן הנישואין, אורח חיים קישורי ואוירת השיתוף בכל הנוגע לנכס חיצוני.

באותו פסק דין נתן השופט עמית מספר פרמטרים לבחינת כוונת שיתוף/”דבר מה נוסף”, שבמהלך השנים התקבלו פרמטרים אלו בערכאות הנמוכות.

להלן נסקור את הפרמטרים שנתן כבוד השופט עמית:

1.      האם הדירה הובאה על ידי אחד מבני הזוג לנישואין או נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לאחר הנישואין? 

2.      האם הדירה נתקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה? 

3.      האם לבן הזוג השני דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואיו ואשר נותר על שמו? 

4.      אורך התקופה בה הדירה הייתה רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בהם התגוררו בני הזוג בדירה? 

5.      האם ניטלה הלוואה בגינה נרשמם משכון/משכנתא על הדירה, ואשר שולמה לאורך השנים על ידי בני הזוג במשותף? 

6.      שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג? 

7.      נסיבות ספציפיות נוספות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני. 

בפסק הדין תמ”ש (ב”ש) 50571-10-12 פלוני נ’ אלמונית האריך כבוד השופט אלון גביזון במודל “הקהילה המשפחתית” של פרופ’ ליפשיץ, ובנוסף הרחיב ב”מודל התכליתי” של החוק וקבע, כי ניתן להשתמש בכוונת שיתוף ספציפית בדין הכללי רק על פי תכליתו של חוק יחסי ממון.

עוד נכתב בפסק הדין, כי חוק יחסי ממון מסדיר באופן ברור את המשטר הרכושי בין בני הזוג, עת הם נפרדים, ולפיכך, מתן פתרון רכושי אחר הסותר את החוק הספציפי מכוח הדין הכללי, צריך להיעשות במשורה ולהשגת המטרה שהחוק הספציפי מבקש להשיג.

בתמ”ש 47674-06-14 ח.י.ס נ’ מ.י.א קבע כבוד השופט אסף זגורי כי לא ניתן לקבוע כוונת שיתוף ספציפית כאשר מדובר במערכת יחסים קצרה כאשר הדירה רשומה רק על צד אחד ונרכשה במימונו.

בתלה”מ (י-ם) 31347-05-19 האיש נ’ האשה, דובר בתביעות רכושיות הדדיות בין הצדדים, כאשר קבע כבוד השופט נמרוד פלקס, כי אין האשה זכאית לשיתוף במסעדה שמחצית מהזכויות היו רשומות על שם הבעל עוד טרם הנישואין, וחרף העובדה כי מחצית מהזכויות האחרות נרשמו על שמו בזמן הנישואין, וזאת נוכח מערכת היחסים הקצרה שהיתה ביניהם, דבר השולל כוונת שיתוף ספציפית.