האם מעשה בגידה בחיי הנישואין שולל את כוונת השיתוף הספציפית?

לפני מספר ימים ניתן פסק דין מהעליון בהרכב של תשעה שופטים בנושא של מעשה בגידה במהלך הנישואין, בו קבע כי מעשה בגידה אינו שולל את כוונת השיתוף בנכס של אחד מבני הזוג, וכך הפך את פסק הדין של בית הדין הגדול, וכן את פסק הדין של העליון שניתן בעבר בהרכב של שלושה שופטים.

העובדות:

בני הזוג היו נשואים כדמו”י במשך כ-30 שנה, נולדו להם שלושה ילדים בגירים, ובמהלך 20 שנה חיו בדירתו הגדולה של הבעל שאותה קיבל בירושה, ולאחר שגילה הבעל, כי אשתו בגדה בו, החליט לשים קץ לחיי הנישואין.

פסיקת בית הדין האזורי:

הבעל הגיש תביעת גירושין לביה”ד הרבני בחיפה (תיק ‏1073595/4) ובנוסף תבע תביעה רכושית כי כל הדירה תהיה שייכת לו, כי הרי הוא קיבל אותה בירושה, וכי על פי החוק היא שייכת לו בלבד. מנגד, טענה האשה, כי חל על הדירה כוונת שיתוף ספציפי, ויש לבצע בה איזון משאבים ולחלקה בשווה. ביה”ד קיבל את טענת האשה וקבע, כי היא זכאית למחצית משווי הדירה על אף בגידתה בעודה נשואה.

פסיקת בית הדין הגדול:

האיש ערער לביה”ד הגדול בירושלים (תיק ‏ 1073676/1) וזה קיבל את הערעור ופסק: כי אין האשה זכאית לאיזון משאבים עקב בגידתה, וממילא היא אינה זכאית למחצית משווי הדירה.

 פסיקת בית המשפט העליון (בהרכב של שלושה שופטים):

האשה ערערה לבג”ץ (9780/17) אשר דן בשלושה שופטים, ובדעת רוב דחה את הערעור, וקבע כי אין האשה זכאית לאיזון משאבים על פי מספר מבחנים שנבחנו בפסק הדין.

 פסיקת בית המשפט העליון (בהרכב של תשעה שופטים):

לפני מספר ימים ניתן פסק דין מבית המשפט העליון בהרכב של תשעה שופטים בראשות הנשיאה חיות (דנג”ץ  8537/18), בו נקבע על פי דעת רוב ההרכב (6 שופטים), כי האשה זכאית למחצית הדירה ששייכת לבעל, ובכך הפכו את פסיקתו של בית הדין הגדול, וכן את פסיקתו הראשונה של העליון בהרכב המצומצם של שלושה שופטים.

בפסק הדין נקבע על ידי רוב ההרכב, כי רק במעשה בגידה של תקופה ממושכת ולאורך זמן, ניתן לשלול את קיומה של כוונת שיתוף ספציפית, ובמקרים כאלו נכסים שהגיעו טרם הנישואין לא יאוזנו.

לעומת זאת, כאשר מדובר בבגידה לזמן מועט או בגידה חד פעמית, אין הדבר ישלול את כוונת השיתוף הספציפי, ולכן, הנכס יחולק בין שני בני הזוג, חרף העובדה שאחד מהם הביאו עוד טרם הנישואין.

 דעת המיעוט:

כבוד השופט נועם סולברג כתב את דעתו בפסק הדין, כי הוא מתנגד בכלל לעצם הדיון הנוסף והמורחב שנקבע בסוגיה זו, מאחר שתנאי לקיומו של דיון נוסף “הוא שבפסק הדין נושא ההליך, נפסקה הלכה אשר ‘עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בעניין’ יש מקום לקיים בה דיון נוסף”, דבר שלא היה בנידון דנן.

כבוד השופטים דוד מינץ ואלכס שטיין (שהיו בדעת רוב בפסק הדין הראשון בהרכב של שלושה שופטים) התנגדו לפסק דינה של הנשיאה חיות, וסברו שאין זה המקום להתערבות של העליון בדיון נוסף.

במאמר המוסגר אציין, כי בית המשפט העליון בעצמו חידש בעבר (בע”מ 8206/14), שבעקבות מעשה בגידה, הרכוש לא יחולק באופן שווה בין בני הזוג, והעניק לכך הגדרה של “שיתופיות מוחלשת”.