אדם המעוניין לחלק את עזבונו על פי רצונו, שלא בכפוף לכללים הקבועים בחוק  הירושה, יעשה זאת ברגיל על ידי עריכת צוואה.                                                           

על עורך הצוואה להקפיד על כללים שונים הקבועים בחוק הירושה, ובין היתר על הכללים הבאים:

 א.       מעשה אישי- על הצוואה להיות מעשה אישי, הנעשית מתוך רצונו המלא והשלם של המצווה.

ב.         אי השפעה- על הצוואה להערך ללא כל התערבות או השפעה שלא כדין על רצון המצווה .

החוק מגדיר עילות פסלות שבהתקיימותן, עלולה להפסל הצוואה, כמפורט להלן:

העילות הנפוצות לפסילת צוואה

 העילות הנפוצות ביותר לפסילת הוראות צוואה מנויות בסעיף 30 א’ לחוק הירושה, הקובע כי הוראת צוואה שנעשתה מתוך אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה.

טענת פסילה נוספת – ואחת הנפוצות ביותר כעילה לפסילת צוואה – היא הטענה כי המצווה לא היה כשיר מבחינה מנטלית / קוגניטיבית והיה מוגבל ביכולתו להבין את מהותה ומשמעותה של פעולת הציווי.

מקור עילה זו מצוי בסעיף 26 לחוק הירושה :

“צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה.”

כפי שניתן לראות חוק הירושה מסתפק בהגדרה רחבה למדי –  “אינו יודע להבחין בטיבה של צוואה”.

על פי הפרשנות שניתנה בפסיקה להגדרה זו, נדרש מן המצווה כי יהיה מודע לכך  שהמסמך אותו הוא עורך הינו צוואה, כן עליו להיות מודע לגבי היקף רכושו, ולגבי זהות היורשים, וכן להבין את משמעות צוואתו מבחינת השפעתה על הזוכים ועל המודרים על פיה.

וכדברי השופט ברק בע”א 851/79 בנדל נ’ בנדל :  “לא ידע להבחין בטיבה של צוואה” מהו? ביטוי זה לא הוגדר על-ידי המחוקק, ואין זה רצוי, כי אנו נקבע בו מסמרות. המחוקק קבע אך הנחיה כללית, אשר מטרתה לבחון, אם המצווה היה מודע למהות מעשיו ותוצאותיהם. בהקשר זה ניתן לקחת בחשבון את מודעתו של המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה, את ידיעתו על דבר היקף רכושו ויורשיו, ואת מודעותו לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו 

 בהמשך קבע בית המשפט כי אין די במודעות לנתונים שהוזכרו לעיל וכי לכך יש להוסיף את הדרישה כי המצווה הינו בדעה צלולה ומפרש באופן נכון את המציאות הסובבת.

כך בע”א 1212/91 קרן ליב”י נ’ בינשטוק קבע השופט חשין כי אף אם פעל המצווה תוך מודעות מלאה להיקף רכושו ולזהות היורשים והיה מודע לתוצאות ציוויו אם הוכח כי רצונו בעת הציווי היה מושפע מתפיסת לקויה של המציאות – המדובר באותו עניין בחולה נפש אשר היה נתון לתעתועי שווא בשל מחלתו – הרי שנגדיר אותו כמי שפועל תחת המגבלה ויש לבטל צוואתו.

בית המשפט נמנע מלקבוע מבחנים חד משמעיים וגורפים, ונטייתו היא לבחון קיומה או העדרה של  “הידיעה להבחין בטיבה של צוואה” בהתאם לנסיבות של כל מקרה על נסיבותיו השונות ומכלול הראיות הספציפי.

המועד הרלוונטי לגבי מצבו של המצווה הינו  מועד עריכת הצוואה, בית המשפט עשוי להתעלם מראיות הנוגעות לזמן מוקדם או מאוחר יותר.

לסיכום האמור : החוק כפי שנתפרש על ידי בית המשפט, דורש כי המצווה יהיה בעת עריכת הצוואה מודע היטב למשמעות הרחבה של הפעולה המשפטית אותה הוא מבצע.

עם זאת, מאחר ועומדת לכל אדם חזקת הכשירות, נטל כבד מאוד מוטל על הבא לטעון כנגד צוואה כי היא פסולה בשל חוסר כשירות של המצווה, ויהיה עליו לתמוך טענתו בתשתית ראייתית איתנה וחד משמעית.