ירושה בין ידועים בציבור

ירושה בין ידועים בציבור

סעיף 11 לחוק הירושה קובע: כי בן זוג יורש את מחצית חלקו של בן זוגו שמת, ובנוסף המטלטלין והרכב.

      11.  (א)  בן-זוגו של המוריש נוטל את המיטלטלין כולל מכונית נוסעים השייכים, לפי המקובל ולפי הנסיבות, למשק הבית המשותף, ונוטל משאר העזבון –

(1)   אם הניח המוריש ילדים או צאצאיהם או הורים – חצי;

(2)   אם הניח המוריש אחים או צאצאיהם או הורי הורים – שני שלישים, ובלבד שאם ערב מותו של המוריש היה בן הזוג נשוי לו שלוש שנים או יותר וגר עמו אותה שעה בדירה הכלולה, כולה או חלקה, בעזבון, יטול בן-הזוג את כל חלקו של המוריש בדירה האמורה, ושני שלישים מהנותר משאר העזבון;

 

סעיף 55 לחוק הירושה קובע כי גם אצל ידועים בציבור (לאחר שהוכח כי הם ידועים בציבור, כאמור לעיל) אשר מנהלים משק בית משותף, יירש האחד את בן הזוג שמת, למעט אם השאיר המת צוואה המורה אחרת.

55. איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על-פי דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש.

 

מטרתו של סעיף 55 הייתה להשוות את מעמדו של הידוע בציבור למעמדו של בן הזוג הנשוי ככל שמדובר בזכות הירושה על-פי דין. המחוקק לא קבע סייגים להוראת סעיף זה באשר לדירת מגורים או באשר לכל תחום אחר. לפיכך, אם עומד בן הזוג בדרישות ובתנאים של סעיף זה, אזי מתייחס אליו המחוקק כאילו היה בן-זוג נשוי לכל דבר ועניין.

 

בהתאם לפסיקת ביהמ"ש העליון (כפי שהתפתחה), הזכות לרשת עפ"י סעיף 55 אינה תלויה בכל תנאי נוסף או בכוונת הורשה כלשהי של בן הזוג שנפטר, אלא די בכך ששלושת היסודות שנמנו בסעיף: חיי משפחה, משק בית משותף והצדדים בסטטוס של פנויים נתקיימו כדי שבן הזוג שלא היה נשוי למנוח יהיה זכאי לרשת אותו.

בפסק דין 54388-05-11 הסביר כבוד השופט אסף זגורי את שתי הדרישות של הסעיף "קיום חיי משפחה וניהול משק בית".

בנוגע לתנאי הראשון "קיום חיי משפחה", תנאי זה בא לבטא במהותו קיום מערכת חיים אינטימית, כמו בין בעל ואשה, המושתתים על יחס של חיבה ואהבה, גילויי חיבה, מסירות ונאמנות המראה שבני הזוג קשרו גורלם זה בזה.

בנוגע לתנאי השני "ניהול משק בית משותף", יסוד זה פורש בפסיקה כשיתוף במקום מגורים, אכילה, שתיה, לינה, הלבשה ושאר הצרכים שאדם נזקק להם בחיי היומיום, כאשר כל אחד מבני הזוג מקבל את הדרוש לו ותורם את חלקו כפי יכולתו ואפשרויותיו. ביהמ"ש מוודא כי הקשר הכלכלי וניהול משק הבית המשותף, ככל שהוכח, לא בא לספק צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור ענייני, אלא הוא פועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים.

 

לפיכך, גם במקרים בהם לא הוכחה כוונת הורשה (כדוגמת כתיבת צוואה) ואפילו במקרים בהם הוכח כי המנוח לא חפץ להוריש לבן הזוג, אך לא ניתן ביטוי לחפצו זה בצוואה, זכאים ידועים בציבור העונים על דרישות סעיף 55 לרשת את בן זוגם שלא הותיר צוואה.

יודגש, כי מרבית פסקי הדין העוסקים בסוגיא זו מפרשים את הסעיף כפשוטו, כפי שהוסבר לעיל, אך בוחנים כל מקרה לגופו על פי הנסיבות המונחות לפניו.

לעומת זאת, ישנם מספר שופטים מינורי מאוד שנתנו לסעיף זה, אינטרפרטציה שונה, שלא התקבלה אצל מרבית משופטי בית המשפט לענייני משפחה.

 

תביעת מזונות משקמים מהעיזבון אצל ידועים בציבור

סעיף 57(ג) לחוק הירושה קובע, כי גם בני זוג שחיו כידועים בציבור, זכאים במזונות משקמים מהעיזבון כאשר הם חיו חיי משפחה וניהלו משק בית משותף.

 

וכך לשון הסעיף:

 "איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, זכאי הנשאר בחיים למזונות מן העזבון כאילו היו נשואים זה לזה".

 

הזכאות למזונות נבחנת ע"פ נזקקותו של התובע כאשר מדובר בידועים בציבור.

מבחן הנזקקות של הזכאי למזונות מן העיזבון נבחנת, בין השאר, על פי תנאים שנקבעו בסעיף 59 לחוק הירושה.

סעיף 59 לחוק הירושה מונה מספר פרמטרים בהם יבחן בית המשפט אם התובע יהיה זכאי למזונות משקמים מהעיזבון, כדלהלן:

  א.         על פי שווי העזבון;

  ב.         מה שהזכאי עשוי לקבל מן העזבון; 

   ג.          רמת החיים של המוריש והתובע מזונות ערב מותו של המוריש; 

  ד.         רכושו של הזכאי למזונות; 

  ה.         כושר השתכרותו של הזכאי למזונות; 

   ו.          ועוד.